במשך כל תקופת הקורונה, כשלמדתי לבשל, חצי מרצון וחצי בעל כורחי, אמר לי בן זוגי "את חייבת לפתוח מסעדה". הוחמאתי, חייכתי והגשתי לו מנה שנייה. כשנכנסנו, הוא ואני, למסעדת "דארנא", כבר מהכניסה הבנו שמסעדה זה ממש לא רק אוכל טוב- זו השקעה של לא מעט זמן, כסף, יצירתיות ותכנון, אבל בעיקר של לב ונשמה. לפחות כך ניכר ממנה.
מסעדת "דארנא" שוכנת ברחוב הורקנוס 3, בסמוך למגרש הרוסים. מאות סטודנטים של מכללת הדסה בטח עוברים לידה יום-יום, בדרך לפאב הסמוך, שהפך למקום הבילוי המועדף עליהם, אבל לא יודעים שמאחורי האבנים הירושלמיות העתיקות יש עולם מופלא של יופי, ריחות וטעמים, שאמון עליהם לא אחר מאשר אילן סיבוני.
לפידי האש שהונחו בכניסה הקשתית למסעדה כבר נתנו אווירה מיוחדת, שונה. משהו שטרם חוויתי במסעדות הירושלמיות. כשנכנסים כבר נבלעים בין קירות כתמתמים, קשתות מאבנים, חלונות זכוכית צבעוניים ושלל רהיטים מעוטרים במיטב התכלת והזהב. כל עוד שערי שמיים סגורים למרוקו- הרי לכם החוויה בעצמה.
את פנינו מקבל אילן, הבעלים והמייסד של "דארנא", שעלה ממרוקו בשנת 1968. סיור קטן בין החדרים של המסעדה חושף עולם עשיר מאד ומגוון. כל חדר מביא סיפור משלו ואינטימיות משלו. אילן יושב איתנו על כוס יין סירה משובח ומספר לנו על המצב וקצת חוזר אחורה: "הקמתי את 'דארנא' לפני 20 שנים. לפניה הייתה לי את מסעדת "הצריף", גם כן 20 שנים. כולם אכלו אצלי, רבקה מיכאלי, מוטי קירשנבאום (ז"ל). תורים מטורפים". בשביל "הצריף" הוא עזב את לימודי הארכיטקטורה בבצלאל, אבל ניכר שהוא יודע את העבודה: כל פרט במסעדה היה מעוצב ומחושב, כך שאי אפשר לפספס שמדובר באומן.
אילן לא מבזבז זמן על דיבורים. אצלו "האוכל מדבר". בתוך דקות ספורות מכניסתנו למסעדה מונח על השולחן מגש ענק עם עשרה סוגי סלטים ולחם מיוחד שהוכן במקום. כל סלט בצבע, תרתי משמע- תפוחי אדמה בלימון; גזר מבושל; פול בכמון; סלק אדום; מטבוחה; כרוב בשומשום; פלפלים חריפים ועוד. אם התיישבתם לאכול עם טבעוני, במקרה, המגש הזה הוא החלום הרטוב לטבעונים. אבל, לא לשם כך נתכנסנו פה.
תוך כדי שאנחנו מסתערים על הסלטים, שוברים כל מחויבות שסגרנו בינינו לבין חדר הכושר, מגיעה הכלה של הערב: פסטייה "פסיה"- פסטל עשוי מעלי בצק פילו ממולא בנתחי פרגיות, שקדים קלויים וקינמון ומעוטר באבקת סוכר. מעולם לא חשבתי כמה זה נפלא לאכול את המתוק לפני המנה העיקרית, והנה מגיע לו מאפה, רך ונימוך כסופגנייה, עתיר בטעמים, ומשנה לנו כל מה שחשבנו על אוכל. אסור לוותר על הפסטייה הזו כשאתם מגיעים למסעדה, לא חשוב כמה רעבים אתם. הפסטייה מגיעה גם עם מילוי דגים ומילוי ירקות.
ואם הפסטייה היא הכלה, אז יש לה חתן מושלם בשם הטאג'ין. כלי חרס נפלא שמכיל בתוכו חלומות ותשוקות. לפנינו הוגשו שניים כאלה כשבתוך הראשון טלה בפירות יבשים ובשני פרגית עם פירות יבשים ובצלים. כאילו הבשר מתחרה זה בזה מי יותר טעים. אין הכרעה, לצערי. תצטרכו להגיע, לטעום ולהחליט בעצמכם. כמובן שאי אפשר בלי מנת הדגל המרוקאית- קוסקוס. המסעדה מציעה מגוון מנות של קוסקוס, לבד או עם ירקות ובשר. איני חובבת קוסקוס גדולה (אני ילדה של אורז פרסי וקובה), אבל עם הטלה והפרגית, הקוסקוס היה פשוט מושלם ואיזן בין הטעמים.
רצוי לציין שהמנות שמגיעות פשוט גדולות ומפנקות ויכולות גם להספיק לשניים (אם מידת הרעב לא גבוהה). ולמרות שפתחנו במתוק, אי אפשר שלא לסיים במנה אחרונה דה-לה-מרוקו. מיד בתום הארוחה הזמנו קנקן תה מרוקאי מתקתק ולצידו קינוח שנקרא טוקבל – פסטייה מתוקה עם חלב צמחי, מי פריחת הדרים בעיטור שקדים טחונים אפויים וקינמון. הקינוח היה מפתיע מכל קינוח מרוקאי שיצא לי לאכול, בעוד שאנחנו רגילים לספינג', למופלטה ולעוגיות שקדים המוכרות. שווה לנסות ולטעום.
בשורה התחתונה: אין מצב שאתם לא עוצרים ב"דארנא" לפחות פעם בחיים. כל העושר שאכלנו יוצא בסביבות ה-500 ₪ לזוג, כולל היין, וזה שווה כל שקל. המקום גם מותאם לאירועים (בחדר לידנו חגגו יום הולדת וממש רצינו להצטרף אליהם מרוב שפינקו אותם ועשו להם שמח) ומעניק שירות ברמה גבוהה. כמובן, שבעת הזו, המקום שומר על הנחיות הבריאות, בודק חום בכניסה, מושיב סועדים במרחק סביר והצוות עם מסכות ושומר על הגיינה.
