דרך מאפים מיוחדים כמו חלת הר סיני של מגורשי ספרד, אטריות הטיגרינס הייחודיות של העדה הקראית, הקאדה הכורדית המנחמת ועוגיות השקאק הלוביות עתירות הסמלים – מסתתרים סיפורים מרגשים על עמים, מסורות וזהות, שעוברים מדור לדור ונחשפים מחדש על צלחת החג הישראלית
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
חג השבועות: מסע קולינרי חוצה עדות ויבשות – סיפור של אוכל, זהות והתחדשות
חג השבועות, המזוהה עם מתן תורה וקציר החיטים, הוא הרבה יותר מציון דרך דתי או חקלאי. עבור קהילות ישראל השונות, הוא מהווה כר פורה לביטוי זהות תרבותית, מסורת משפחתית וזיכרון היסטורי, כל זאת באמצעות מאכלים מיוחדים העוברים מדור לדור. השנה, יצאנו למסע קולינרי מרתק, שחושף את הסיפורים שמאחורי המטעמים הייחודיים של העדות השונות, ומגלה כיצד האוכל מצליח לגשר על פערי זמן ומקום, ולחבר לבבות וזהויות.
חלת הר סיני: תחייה של מסורת נשכחת מלב אירופה
בליבו של מסע זה עומדת "חלת הר סיני" – מסורת קולינרית עתיקה שכמעט נעלמה, ועתה זוכה לתחייה מחודשת בזכות מיזם "פודיש" של מוזיאון אנו – מוזיאון העם היהודי, בשיתוף עם אמן החלות עידן חבסוב, הידוע כ"חלה פרינס". הסיפור של החלה הזו הוא תזכורת כואבת ועמוקה לכוחה של ההיסטוריה לעצב מחדש את המסורת.
חלת הר סיני נולדה בתור הזהב של יהדות ספרד, בתקופה שבה התרבות היהודית שגשגה. במקורה, שבועות היה חג הקציר – חג חקלאי שבו העלו קרבן "שתי הלחם" בבית המקדש. אך עם חורבן בית המקדש והיציאה לגלות, נדרש תוכן חדש לחג כדי לשמר את משמעותו. התוכן החדש נמצא באירוע מכונן נוסף שאירע בחודש סיוון – מתן תורה. כך, שבועות הפך לחג שבו חוגגים את קבלת התורה בהר סיני.
החלה, המעוצבת באופן סמלי בדמות הר עם שבעה פסים (לציון שבעת השבועות מפסח לשבועות, שבעה רקיעים או שבעה ימים ללא חמץ), ומעוטרת בפסלוני בצק קטנים (כמו לוחות הברית, נחש, דג או יונה), הפכה לסמל המובהק של האירוע ההיסטורי. היא סימלה את הרגע שבו בני ישראל הפכו משבטים לעם אחד, מאוחדים סביב תורה אחת.
לאחר גירוש ספרד האכזרי בשנת 1492, נפוצו יהודי ספרד בכל קצוות תבל, והחלה נדדה איתם. בגלות, היא קיבלה ביטויים שונים במקומות שונים, ולאט לאט הלכה ונשכחה, למעט קהילות בודדות, כמו יהדות סלוניקי, שהצליחו לשמר את המסורת היפה. עדות כתובה לחלה כמעט ולא קיימת, והיא מוזכרת רק ברמזים בספרים וברשומות היסטוריות.
התחייה המחודשת של חלת הר סיני היא פרי יוזמת "פודיש", האגף הקולינרי של מוזיאון אנו. לי גיל, מנהלת התוכן של "Foodish", אגף הקולינריה של "אנו – מוזיאון העם היהודי' מספרת על המסע המרתק אחר עדויות לקיומה, שהוביל בעיקר לספרים ישנים. אך באופן מפתיע, לאחר פרסום הפרויקט, החלו לצוץ עדויות חיות מנשים שעדיין אופות את החלה, כמו סבתא ממקדוניה שעברה את המסורת לנכדתה.
על מלאכת שחזור והפצת החלה הופקד עידן חבסוב, המכונה "חלה פרינס". עידן, רקדן לשעבר שגילה את עולם האפייה בברלין מתוך געגוע לחלות השבת, הפך את האפייה למסע רוחני וחיבור לשורשיו היהודיים. הוא מדגיש כי החלה "מוכיחה לנו שגם החומר יכול להיות רוחני", ומפתח קליעות חדשניות ומרשימות. מאז אירועי השביעי באוקטובר, הוא חש צורך מוגבר בקרב הקהילות היהודיות בחו"ל לחיבור לישראליות, והוא מביא את החלה הישראלית לעולם, ומעטר אותה בסמלים רבים – דגים, ציפורים, לוחות הברית, חמסה, סולם ואפילו סמל החטופים – כולם מחברים את העבר, ההווה והעתיד.
הקראים: טעמים של נאמנות למקרא וחיבור להיסטוריה
מבגדד וספרד ועד מצרים, המטבח הקראי משקף את ההיסטוריה העשירה של העדה ואת נאמנותה לכתובים – הטקסט המקראי עצמו, ללא פרשנות חז"ל. אושרה גזר, סמנכ"לית עמותת היהדות הקראית העולמית, חשפה את סודות המטבח הקראי הייחודי לחג השבועות, המשלב השפעות מצריות, ספרדיות ופרסיות, עם דגש מיוחד על ההשפעה המצרית.
על שולחן החג הקראי, שבו אין הפרדה בין בשר לחלב (כיוון שהם אינם מכירים בחומרה של "לא תבשל גדי בחלב אמו"), ניתן למצוא עלי גפן ממולאים בבשר ואורז בסגנון מצרי, עדינים ומלאי טעם. לצדם, מככבת אפונת השדה חלוטה עם תערובת תבלינים ייחודית בשם "מקאלף" – שילוב ארומטי של שבעה תבלינים מרכזיים: פלפל אנגלי, לבן ושחור, אגוז מוסקט, ורדים, קינמון וציפורן. תערובת זו מעניקה למאכלים ניחוח עדין ומבושם. גם סלט חצילים ("באבא ראנוג" בנוסח מצרי-קראי, אך עם השפעה טורקית) וטחינה ירוקה עם עשבי תיבול וזרעי כוסברה (תבלין אהוב במיוחד במטבח הקראי) מככבים. מאכלים אלו, לצד טיגרינס – אטריות ביתיות דקיקות המוגשות עם הל טחון או זעתר ייחודי (שאינו כולל סומאק ושומשום, אלא עלי אזוב מיובשים וטחונים עם שום), מדגישים את העושר והמקוריות של המטבח הקראי.
קהילת הקראים, שהתגבשה בגלות בבל במחצית השנייה של המאה ה-8, מתנגדת לתורה שבעל-פה. כיום, למרות שפחות מחצי אחוז מהעם היהודי משתייך אליהם, אושרה גזר משתפת כיצד האתגרים של חילון ונישואי תערובת מאיימים על עתיד הקהילה. עם זאת, היא מספרת באופטימיות על ילדותיה, שכשסיפרו בבית הספר על היותן קראיות, "כל הילדים רצו להיות כמותן". הביקורים המודרכים במתחם הקראי ההיסטורי בירושלים, הכולל בית כנסת ששורשיו במאה ה-10 ומוזיאון אתנוגרפי, הם חלק מהניסיונות לשמר את הזהות הייחודית ולהנחיל ידע אודותיה, הן בתוך הקהילה והן ל"יהודים הרבניים" שאינם נמנים עמה.
כורדיסטן: קאדה, ג'אג'יק וזיכרונות חיים ממעברות ישראל
חביבה חוג'ה (81), אישה מיוחדת שגדלה בעיראק אך חיה בקרבת משפחה כורדית בירושלים ולבסוף נישאה לאחד מבניהם, פותחת צוהר לעולם קולינרי מרתק השזור בסיפורי חיים קשים של עלייה, פרעות ושימור מסורת. המטבח הכורדי, המושפע רבות ממטבחי המדינות הסובבות אותו כמו עיראק, סוריה, טורקיה ואיראן, מתאפיין במאכלים כמו קובה וממולאים. המאכלים היהודיים בכורדיסטן פיתחו תתי-מנות מיוחדות בשל ענייני כשרות, כמו קובה של פסח העשויה מאורז.
לכבוד שבועות, חביבה מספרת על הקאדה – מאפה חלבי אפוי בצורת חצי סהר הממולא בגבינה. חביבה מדגישה שזהו מאכל חלבי ולכן מתאים במיוחד לחג. הבצק פשוט – שמרים ומים, ללא מלח נוסף, כיוון שהגבינה מלוחה. הקאדה המסורתית הייתה נאפית על סאג' (דוקא בכורדית) – מעין פלטת ברזל שטוחה שהונחה על אבנים מעל מדורה קטנה. חביבה נזכרת בתנאי הבישול הפשוטים "בהרים הרחוקים של זאכו וקמישלי", מה שהוביל להתפתחות לחמים יבשים שיכולים להישמר זמן רב בתקופות מחסור.
בנוסף, חביבה חושפת את סוד הג'אג'יק – "סוד הקרירות הכורדי בימות הקיץ החמים", המשמש כמאכל מרענן לשבועות. מדובר במאכל הדומה לצזיקי יווני, אך עם טוויסט כורדי: גבינה לבנה, שמנת חמוצה, יוגורט ואשל, בתוספת הירק רְגֵלַת הַגִּנָּה (המכונה בכורדית-יהודית "פרפחינא"), שום כתוש ולעיתים גם בצל. עוד לחם שמזכירה חביבה הוא הלחמא דקיקה – לחם כורדי יומיומי דק מאוד, שנאפה על הסאג' ויכול להישמר שנים, מה שהיה קריטי באזור עני ובפרימיטיבי כמו כורדיסטן.
זיכרונותיה של חביבה מילדותה בבגדד, על הפרעות הידועות כ"פארהוד" (פרעות ביהודי עיראק שהתרחשו סביב שנות ה-40 וה-50) שבהן איבדה משפחתה ילד, ומסיפורי העלייה הקשה למעברות בישראל, שופכים אור על הקשר העמוק בין אוכל, זיכרון והישרדות. היא למדה את המטבח הכורדי מחמותה, שמחה מזאכו, שהגיעה מאזור עם תנאים קשים ללא מים וחשמל. "אני יודעת גם מטבח עיראקי וגם מטבח כורדי, וגם מטבח ישראלי", היא אומרת בגאווה, ומדגישה כיצד האוכל המשותף סייע לאהבה וליצור משפחה בארץ החדשה.
טריפולי: שקאק וסמלים של שפע, הגנה ואמונה ציונית
המטבח הטריפוליטאי, כפי שהוצג על ידי ליאורה בנימין, מדריכה מתנדבת במוזיאון יהדות לוב באור יהודה, הוא עולם שלם של סמלים, זיכרונות ואמונה, השזור בסיפורים אישיים מהמעברות בישראל. ליאורה, ילידת כפר אנא (כיום אור יהודה), חלקה עמנו את נפלאות המטבח הלובי דרך עיניה וחוויותיה.
במרכז חגיגות השבועות בביתה של ליאורה עמדו עוגיות השקאק – עוגיות בצק מסורתיות של העדה הלובית, שהן הרבה יותר מסתם מאפה. "השקאק", היא מספרת, "הן סמל, הן מסורת, והן קשורות באופן הדוק לחג מתן תורה". צורתן המיוחדת, עם גבנוניה המזכירים את הר סיני, מחברת אותן ישירות למשמעות העמוקה של החג. יהודי לוב, שהיו עם מסורתי מאוד, הקפידו לשמר את המורשת גם דרך המטבח והמאכלים, ואף דאגו שהדור הצעיר יקבל את המסורת ויהיה מחובר למשפחתו.
כל צורה בעוגיות השקאק, שליאורה יצרה בידה באהבה ובדמיון, נושאת משמעות עמוקה: מגן דוד (סמל לציונות החזקה בקרב יהודי לוב, שהיו בקשר עם בנימין זאב הרצל), לב (לאחדות וחיבור בעם ישראל), סולם יעקב אבינו (להתגלות ה' ליעקב ושינוי שמו לישראל), מפתח (לפתיחת המזל ושפע בבית), לוחות הברית (סמל ישיר למתן תורה), עיגול (לאחדות קהילתית), כף יד/חמסה (לחיבור אנושי, שלום והגנה מעין הרע), דג (סימן לשפע והגנה) וציפור (לציון השקט בעת מתן תורה, כאשר הציפורים לא צייצו כהערכה למעמד הקדוש), ושמש (אור, זריחה, טוב והמשכיות הדורות).
ליאורה חשפה גם את המתכון המסורתי של השקאק, אותו קיבלה מאמה, והדגישה שהעיקר הוא להכין באהבה ובשמחה. היא חלקה זיכרונות מרגשים מילדותה במעברת אור יהודה, על הוריה הציונים שרקמו מגן דוד גדול על בגדי ילדיהם – סמל לחירות ולאהבה לארץ ישראל, בניגוד מוחלט לטלאי הצהוב. אחותה הקטנה, שנקראה "ארץ" על שם "ארץ ישראל", מעידה אף היא על הציונות העמוקה במשפחה.
בנוסף לשקאק, המטבח הטריפוליטאי מציע לשבועות גם את הבזין – מאכל עגול וגדול עשוי מבצק קמח ומלח, המבושל עם בשר ופרסה, וגם הוא מזכיר את הר סיני. מאכל נוסף הוא הבסליל – תפוחי אדמה מבושלים מעוכים עם בשר. מנהג נוסף שהיה נפוץ הוא התזת מים בחג, כשכולם נרתעים ושמחים, כיוון שבדרך כלל חג השבועות חם.
האוכל כחוט מקשר: מעבר לטעם, לעומק הזהות
סיפוריהן של חלת הר סיני, מאכלי הקראים, הקאדה הכורדית ועוגיות השקאק הטריפוליטאיות, לצד סיפורי החיים המרתקים של עידן חבסוב, אושרה גזר, חביבה חוג'יה וליאורה בנימין, מדגישים כולם נקודה מהותית אחת: האוכל הוא הרבה מעבר לערכו הקולינרי – הוא כלי רב עוצמה לשימור וחיבור. הוא גשר בין דורות – בין סבתא לנכדה, בין ארץ מוצא לארץ החדשה, בין זמנים קשים של פרעות ומעברות לשגשוג של היום. הוא מחבר בין עבר להווה, ומאפשר לכל אחד ואחת למצוא את מקומו בסיפור הגדול של העם היהודי.
אצל רבים שפגשתי במסע הקולינרי – זהותי האוכל מעורר זיכרונות עמוקים, מלכד משפחות סביב שולחן החג, ומעביר מסורות בדרך הכי טעימה. בעדות ישראל האוכל משמש כשפת אם שמספרת סיפורי זהות, אמונה, אהבה והישרדות. מיזמים כמו "פודייש" והמאמצים של הקהילות השונות לשמר את מורשתן הקולינרית והן משמשות כזרז שמצית מחדש ניצוצות נשכחים, ובכך מעניק משמעות עמוקה יותר לחגים ולחיי היום-יום.
חג השבועות, על שלל מאכליו וסיפוריו, מזכיר לנו את העושר, הגיוון והעמידות של התרבות היהודית. דרך כל ביס, אנו לא רק נהנים מטעמים נפלאים, אלא גם מתחברים לשורשים עמוקים, לסיפורים מרתקים ולקהילה ענפה שהצליחה לשמור על זהותה למרות תהפוכות ההיסטוריה.
אז כשאתם חוגגים את חג השבועות השנה, נסו להתעמק לא רק בטעם, אלא גם בסיפור שמאחורי המאכלים. אולי תגלו קשרים מפתיעים ומעוררי השראה.
