בלב ירושלים, ברחוב שושן הקטן והקסום, ניצבת היום אחת מהפיצריות המדוברות ביותר בישראל – Anthony’s Pizza. מאחורי המקום עומד שף ובעלים יחיד, אנתוני, שמסעו האישי והמקצועי הפך לסיפור מעורר השראה: הוא התחיל את דרכו בקייטרינג כשר בבריסל, המשיך למסעדות יוקרה באיטליה ובבלגיה, עבר חוויה מעצבת במסעדה עטורת שלושה כוכבי מישלן, ויצר מותג פורץ דרך בבלגיה עוד לפני שחזר בתשובה ועלֵה לירושלים.
כיום הוא נחשב לאחד השמות המזוהים ביותר עם איכות קולינרית בעיר, והפך את Anthony’s למוסד ירושלמי – לא עוד פיצרייה, אלא מקום שמחבר בין תרבויות, טעמים ואנשים, ומושך אליו קהל מכל רחבי הארץ.
אנתוני, איך התחלת בכלל את הדרך הקולינרית שלך?
תשובה: התחלתי בבריסל, אצל קייטרינג כשר תוניסאי. שם למדתי משמעת, דיוק ואהבה לאוכל טוב. זה היה גם המקום שבו עשיתי את הצעדים הראשונים שלי בעולם היהודי, אחרי שגדלתי במשפחה די מתבוללת.
ואז החלטת לעזוב הכול ולנסוע לאיטליה. מה משך אותך לשם?
תשובה: האהבה שלי לאיטליה תמיד בערה בי. בגיל 22 נסעתי לרומא ללמוד בבית ספר לפיציולים, ומשם המשכתי לשבע שנים של חוויה אינטנסיבית: טוסקנה, הצפון, הדרום, מסעדות יוקרה ומטבחים עטורי מישלן. זו הייתה אוניברסיטה של החיים – למדתי לא רק לבשל, אלא לנשום תרבות.
עבדת גם במסעדת “שז ברונו” עם שלושה כוכבי מישלן. מה לקחת משם?
תשובה: זו הייתה שנה של רמות דיוק כמעט בלתי אנושיות. דרשו ממני שלמות – כל צלחת, כל פרט. זה היה בית ספר עליון ליצירתיות ולעמידה בסטנדרטים הגבוהים ביותר.
איך דווקא מתוך זה חזרת לפיצה?
תשובה: כי פיצה היא אוכל שמדבר ישר ללב. היא פשוטה, נגישה, אבל יכולה להיות מדויקת ואיכותית לא פחות מכל מנה אחרת. ברומא נחשפתי מחדש לפיצה אל טליו – פיצה לפי משקל – והחלטתי להביא את הקונספט לבריסל. כך נולדה “מאמא רומה”, שהייתה חלוצה בתחום, ואחרי כמה שנים כבר הפכה לרשת מצליחה.
ואז עשית שינוי חד – חזרת בתשובה ועלית לירושלים. איך זה השפיע על הקריירה?
תשובה: זה היה פרק מאוד משמעותי בחיי. שבע שנים למדתי בישיבה ובכולל בירושלים. זה חידד אצלי את המשמעת והדיוק, דברים שגם המטבח דורש. אחר כך חזרתי לבשל – בהתחלה כשף בישיבה, אחר כך בקייטרינג. בקורונה הכול השתנה, ואז התחלתי להכין פיצות לשכנים. משם זה התגלגל – עד שפתחתי את Anthony’s ברחוב שושן.
מה בעצם מייחד את הפיצה שלך, ואיך היא הפכה להיות כל כך אהובה עד כדי היסטריה בירושלים ומעבר לה?
תשובה: אני חושב שזה שילוב של כמה דברים. קודם כול, הבצק – הוא לא נאפוליטני קלאסי ולא רומאי, אלא יצירה שלי. רך ואוורירי, עם קראסט קריספי, כזה שאתה רוצה לקחת ביס ועוד אחד. שנית, חומרי הגלם – אני לא מתפשר, חלק מיובאים מאיטליה וחלק נבחרים מהשוק המקומי בירושלים. אבל מעבר לטכניקה ולמרכיבים, יש כאן סיפור. אנשים מרגישים את הדרך שעברתי – מאיטליה, דרך בלגיה ועד ירושלים – וזה יוצר חוויה אחרת. הפיצה הפכה להיסטריה כי היא לא עוד מוצר, היא מפגש של טעמים, תרבות ותשוקה אמיתית. כשהקהל מרגיש את זה, הוא חוזר שוב ושוב ומביא איתו עוד אנשים.
מי הקהל שמגיע אליך היום?
תשובה: בהתחלה זה היה בעיקר הקהל הצרפתי, אחר כך האמריקאים, ובהמשך כל הירושלמים – דתיים, חילוניים, מסורתיים. היום זה כבר הרבה יותר רחב: אנשים מגיעים מכל הארץ. מתל אביב, חיפה, באר שבע. יש כאלה שמתכננים יום שלם בעיר, והביקור אצלנו הוא חלק מהתוכנית. זה מרגש אותי מאוד – זה אומר שהפיצה שלנו הפכה ליעד.
איך אתה מסביר את זה שאנשים נוסעים במיוחד בשביל פיצה?
תשובה: אנשים מחפשים חוויה אמיתית. לא רק לאכול, אלא להרגיש שהם חלק מסיפור. פה הם מקבלים שילוב של מסע קולינרי אישי, אווירה ירושלמית, וטעם ייחודי. מי שטועם פרוסה מבין שזה לא עוד פיצה.
זה לא מלחיץ לדעת שמישהו נוסע שעתיים כדי לאכול אצלך?
תשובה: להפך. זה נותן לי אחריות גדולה לשמור על רמה גבוהה כל הזמן. אני יודע שאנשים מגיעים עם ציפיות, ואני רוצה שהם יחזרו הביתה עם חיוך ותחושה שזה היה שווה את הדרך.
מה החזון שלך קדימה?
תשובה: להמשיך לשמור על איכות בלי פשרות. Anthony’s כבר הפכה למוסד ירושלמי, ופתחתי גם סניף חלבי. החזון שלי הוא שהמותג ימשיך לגדול, אבל תמיד יישאר נאמן לערכים של יצירתיות, מסורת ואהבה לירושלים.
ולסיום, מה אתה מאחל לכולנו לשנה החדשה?
תשובה: אני מאחל קודם כול שנזכה לראות את כל החטופים חוזרים במהרה הביתה, בריאים ושלמים. אני מתפלל לשלום החיילים וכוחות הביטחון ששומרים עלינו, ולרפואת כל הפצועים – בגוף ובנפש. מעבר לזה, אני מאחל לכולנו שנה של שמחה, משפחתיות, התחלות חדשות ובית מלא באור ובאהבה. הלוואי שגם הפיצה שלי תמשיך להיות מקום שמחבר בין אנשים, ושנתראה בירושלים רק בחדשות טובות.
