שני מאיה שריג
דרך שטיח שמתמלל סיפור אישי, מכונה שיוצרת מיצגים אומנותיים, התגלמותו של סיזיפוס בחדר לבן ומדיטציה ברשתות החברתיות: אירוע הפתיחה של שבוע העיצוב בבית הנסן מזמין אותנו למסע מרתק בחלל ובזמן
שבוע העיצוב בירושלים הוא אירוע הדגל של בית הנסן שמתקיים השנה בפעם ה- 11 בין התאריכים 23-30 ביוני, ומכיל עשרות תערוכות ואירועים שמוצגים בחדרים העתיקים של המבנה, בהשתתפות של מעל ל150 מעצבים ומעצבות ישראליים ובין לאומיים מכלל תחומי העיצוב, רובם בהצגת בכורה והקהל מוזמן להגיע ולבקר.
אל אירוע הפתיחה התקבצו אנשים צבעוניים במרחב העתיק שהיה בעבר לבית המצורעים, שסימל בידוד, ומחבר כיום בין אנשים ממגוון האוכלוסיות. אמנים ותיירים, הגיעו יחד לחגוג את הרוח האומנותית באמצעות מפגש עם אובייקטים מופשטים. המוזיקה שהתנגנה ברקע שילבה בין סגנונות כמו טכנו, אוריינטלי, קלאסית ועוד, מה שביטא בין היתר את הנושא המרכזי של התערוכה: "לעת עתה", חקירה של הזמן והמרחב, כיצד ניתן לרתום את הזמן ככלי שניתן לעזרה בו ולא להימנע ממנו בחיים חסרי ודאות.
מגפת הקורונה גרמה לנו לבחון את המושגים זמן ומרחב בזווית חדשה. נדמה שהזמן האט והמרחבים הצטמצמו, דבר שאפשר כר פורה לקיים דינמיקה בין הזמנים והמרחבים. אל תוך הייצוג הזה נכנסו שלושה מייצגים מרתקים שתפסו את ההמשגה בדרך הנאותה ביותר, והטיפוס במדרגות המבנה אל תוך המרחבים העתיקים שבהם הוצגו ממחיש את המאמץ הנדרש על מנת לשבור את הבועית העדינה שעוטפת אותנו בתוך מציאות הקורונה המורכבת והמשתנה תדיר. התבוננות במיצגים השונים מעוררת את ההבנה שהזמן והמרחב שזורים זה בזה ובעוד אנו פוסעים בין החדרים והמיצבים נדמה שהכל הופך אחד.
המיצג הראשון, "שנה על גבי שטיח", יצירתה של עדי יאיר, מתאר שניים- עשר חודשים מחייה של היוצרת, שהייתה שרויה במשבר הקורונה. הביטוי של הגולמי, המופשט, שנעשה באמצעות טקסטיל מדיום יומיומי ושגרתי והצגתו במרחב העבר שגדוש במתבוננים מן ההווה, מחזיר אותנו לכמה רגעים אל העבר, אל ימים בהם היכולת לשתף ולהנציח סיפורים במודלים דוממים אך בעת ובעונה, מעצם ההתמקדות בשישה פרמטרים ספציפיים מחייה של היוצרת השימוש בחוטים כפלטפורמה אינטראקטיבית לכאורה והעובדה שהעבודה על האריג והוספת המקטעים שלו נעשו תוך כדי ההתרחשויות הופכת את השטיח למעין בלוג היסטורי בעידן המודרני. "כחלק מהעשייה שלי בשנתיים האחרונות התחלתי להמיר ולתרגם מידע לטקסטיל. הבנתי שהמידע הסובב סביבנו הוא חומר גלם משתנה שיכול לשמש ליצירה, בעזרתו אני יכולה ליצור דפוסים שהם בעלי ערך מוסף מעבר לאסתטיקה וליופי".
מן המיצג של עדי יאיר עולים קומה או שתיים במעלה המדרגות וננוע דרך מרחבים ומיצגים נוספים אל עבר: Copier של היוצר ירדן קולסי, אותו יצר בהנחיית יהונתן עפרת, מלווה אומנותי.
מכונת הצילום העצומה קיבלה משימה: לסרוק את גופו של היוצר, אך ניתנה לה יריעה אחת בלבד של נייר ומשום שלא הושתה הוראה להפסיק לסרוק ולהדפיס, הסורק מושך את הנייר עם הדימויים שהוטבעו עליו מן המדפסת, ונוצרת חזרתיות הבנויה משכבות של הדימוי המקורי כשהוא קטוע ומונח במקומות שונים ותלושים מהקשרם, כך שעם הזמן הדימוי המקורי הולך ומשתבש. אך הקטיעה והשיבוש של היצירה כתהליך לינארי והלופ הנשנה של הרס של המקור בידי המכונה יוצר פורטרט חדש שידיים אנושיות לא רשמו, פורטרט שנוצר על ידי מכונה ומותיר מקום לפרשנות. זהו הביטוי של הזמן והמרחב ביצירה, המסר, הדימוי הראשוני נהרס עם הזמן על ידי השכפול וההעתקה של האובייקטים, כלומר שהדימויים במרחב שלנו משתנים תדיר.
אם נפסע מעט קדימה נמצא את החדר הלבן בו נוכחות סטודנטיות מהאקדמיה לעיצוב ולאומנות בברטיסלבה, ושמזמינות את הקהל להצטרף אליהן למלאכת צביעת החדר בצבע לבן. המיזם קרוי Name of the project, והוא משתמש בסיפור העונש של סיזיפוס כדרך לבטא את תהליך היצירה והחינוך. תחושת העבודה המפרכת וחסרת התכלית לכאורה שעולה מתוך פעולת הצביעה הרפטטיבית של החדר הלבן מבטאת שתי שכבות מרכזיות: הראשונה היא שחינוך פירושו לעשות דברים שוב ושוב באותו האופן על מנת שהתלמידים יממשו את הפוטנציאל שלהם.
לעשייה הדוגמתית יש תכלית משום שהשנים והאנשים שלומדים ומלמדים את התוכן יוצרים שינוי, ממש כשם שאורחי התערוכה הוזמנו לצבוע את החדר יחד עם התלמידים, כל אדם נוסך גישה, חידוש, או מסגרת ייחודית לתהליך הזה כך שהגרעין אמנם נותר זהה אך תהליך היצירה והעיצוב עוברים התאמות.
השכבה השנייה היא הכנת החלל לטובת העתיד- הסטודנטים מברטיסלבה פועלים על מנת לבסס את שיתוף הפעולה עם בתי הספר הישראליים לעיצוב, הם צובעים את החדר והופכים אותו מלבן ללבן אפילו יותר על מנת שיהיה מוכן עבור החברים שיפגשו בעתיד, למוצגים ולרעיונות שייווצרו בחלל הזה, ולסטודנטים שיגיעו אחרי שהם יסיימו כבר. זו מעין מחווה שהיא הצהרה יותר מאשר חיפוש אחר תוצאה, האחריות על העתיד שלא יהיה יותר חלק מחייהם של הסטודנטים מברטיסלבה היא גם אחריות על העבר. זהו הביטוי לגרעין המרכזי שבחינוך וביצירה: אחריות על מעשיך ועל ההשלכות שלהם וכנות בתהליך היצירה הינם אלמנטים חשובים מאוד.
בהמשך בקומה העליונה נמצא את המיצג: Social Meditation של האמן מתיאס פיטשר. בתוך חדר מאורך אל מול מסך גדול נפרס שטיח לבן ארוך ועליו מוזמנים האורחים להתיישב ולהשתתף בפעילות של גלישה מודעת ונשימה דיגיטלית, שמטרתם לייצר אורח חיים בריא במרחב הווירטואלי.
היוצר מנסה לעורר אותנו לכך שהרשת החברתית מייצגת ניתוק מהממשי, אנחנו חברים של אנשים אך לא חשים אותם ואת עצמנו בהקשר אל האחר, נוכחים בחיים הדיגיטליים באופן תלוש של גלילה חסרת תודעה ומודעות ששולטת בנו במקום שנשלוט אנו בה, ויוצרות בנו עומס תודעתי. לעומת זאת, מדיטציה מאפשרת לכבוש את התלות בזמן ובמרחב, מצב מדיטטיבי הינו מצב של נוכחות בכלל המרחבים והזמנים ושל מודעות לעצמי ולתחושת האישיות בתוך כך, האמן מדגיש כי משום שבכל זאת הרשתות החברתיות הפכו לחלק דומיננטי בחיינו.
בשילוב בין הדיגיטלי לבין הרוחני, פיטשר מזמין אותנו להנות מהיתרונות של הרשת החברתית אך לעשות זאת תוך מודעות ערה: הוא מבקש מאיתנו לשבת מול מסך המדיה החברתית ולגלול תוך מודעות לתחושות ולרצונות שעולים בנו מתוך החשיפה לתוכן שעל המרקע, לנשום אל המידע שמציף אותנו, לספוח את הטוב ולשחרר את הרע. הוא אומר לנו לבחון את הרגשות, איך אנו מרגישים, האם אנו מגדירים את התחושות כטוב או רע וכיוב.
התעסקות בזמן ומרחב הובילה אותי לחשוב על החיים האישיים שלי, על דברים שאני חווה ביום-יום וזה מדהים לראות איך אומנים – ביצירתיות וחשיבה רבה- מצליחים להביא שני מושגים אמורפיים למשהו מוחשי וממשי. כל אחד מהאומנים שפגשתי העשיר את עולמי והביא צורת חשיבה שונה על ההסתכלות בחיים.
בית הנסן הינו מרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה השוכן בשכונת טלביה שבירושלים, בתוך מבנה שנוסד בשנת 1867 בידי הכנסייה הפרוטסטנטית המשותפת בירושלים וששמש בשלהי המאה ה- 19 כמרכז טיפולי מבודד לחולים בצרעת, מרכז טיפולי שנחשב אז חדשני ומקדים את זמנו. בשנת 2009 הועבר המתחם לידי עיריית ירושלים ונפתחה בו לראשונה תערוכה בשם "מאחורי החומה" ובהמשך הוכרז המקום כמרכז תרבות ציבורי בנושאי העיצוב המדיה והטכנולוגיה והוקמו בו סדנאות, גלריה וחללי שהות אומן, חללי תצוגה ואולם קולנוע. הבית מנוהל ע״י הרשות לפיתוח ירושלים באמצעות חברת רן וולף וכן פועלת בו שלוחה של האקדמיה לאומנות ועיצוב "בצלאל".
