תערוכת אומנות יחודית שמתקיימת לראשונה בבית החולים לבריאות הנפש 'כפר שאול' בירושלים מעמתת בין העבר הלאומי הטראומתי של הכפר הערבי 'דיר יאסין' על חורבותיו בנוי בית החולים לבין המצוקות הנפשיות איתם מתמודדים המאושפזים במקום.
לצורך התערוכה פתח לראשונה בית החולים את שעריו ואיפשר עבודה משותפת בין אמנים (שחלקם מתמודדי נפש וחלקם אף היה מאושפז במקום) לבין מאושפזים.
האמנית אפרת יגור לכדה בעבודתה את 'טקס העישון' שמשותף לרבים במקום שמנסים 'לשרוף את הזמן' . היא אספה מאות בדלי סיגריות מהמחלקות השונות והניחה אותם במיכל תצוגה מוזיאלי שקוף מול משרדי הנהלת המקום.
דוד לוקרד שהיה מבקר את אימו שאושפזה צייר את מפת בית החולים החצי סוריאליסטית.
שירה משולם חזקיה ציירה על הקירות ההיסטוריים של בתי הכפר דיר יאסין, פליטים מ 48' שנסים על נפשם.
האוצרת איריס פשדצקי :"יש כאן הזדמנות שהיא עדינה אבל גם מופלאה להקשיב לחוויות של אמניות שאושפזו בעברן או עדיין מטופלות, לחוויות של בני המשפחה ושל אמנים שיוצרים דרך המפגש והשהות במקום".
בחודש האחרון מדי שבוע מתכנסת בשערי המרכז לבריאות הנפש 'כפר שאול' קבוצה של עשרות בודדות של שוחרי אומנות וסתם סקרנים שהגיעו כדי לחזות בתערוכת אומנות יחודית מסוגה שנפתחה זה לא מכבר בתוככי הכפר. "כל מי שנכנס לכאן מקבל סימון ותיוג" מספרת איריס פשדצקי אוצרת התערוכה יחד עם איזי ג'יברה "אבל אתם אורחים לרגע אז לא נשים עליכם סרט אשפוז".
הקבוצה נכנסת בשער הכניסה וכבר שם האמנית אפרת יגור תלתה איור של אחת הדלתות במחלקות בית החולים תחת השם "דלת הכניסה או הדלת לשום מקום". יגור היא עובדת סוציאלית ובעצמה מתמודדת נפש ואף אושפזה בעבר. היא לקחה חלק בתוכנית השהות בת החודש וחצי שנעזרהבמימון של קרן ירושלים ומפעל הפיס ונעשתה במשותף ע"י קולקטיב 'המקרר' שמנגיש אירועי אומנות שעוסקים במתמודדי נפש בתוך הקהילה.
איז ג'יברה אוצר שותף של התערוכה שאף עובד עם מוזיאון ינקו דאדא בעין הוד ובעצמו מתמודד נפש "אני לא אוהב את ההגדרות הללו' הוא אומר למשתתפי הסיור "אני לא אוהב מילים מתוך הטרמינולוגיה של הממסד הפסיכיאטרי ואני מעדיף להתייחס לעצמי כסובייקט שזו עוד אחת מהזהויות איתם אני מתמודד". אנחנו עוברים בין בתי כפר 'דיר יאסין' שנשמרו היטב ועדיין אפשר לחוש את רוחות הרפאים של המקום שנצרב בתודעה כאחד מסמלי מלחמת העצמאות והנכבה הפלסתינית (אלו טוענים שבמקום נעשה 'טבח' והדבר שנוי במחלוקת בקרב מישהי מהקהל חושפת 'גם אני סוחבת עימי פצע נפשי מהשירות הצבאי ואף אחד לא יודע".
אפרת יגור יצרה בפתח הנהלת בית החולים מיצג אומנותי של אלפי בדלי סיגריות אותם אספה במשך שבועיים "היה לי ברור שיש דרך אחת לצלוח את השהות הזו, והיא להקפיד ליצור עבודות שמדברות על חוויות של אשפוז פסיכיאטרי ממקומם/ן של המאושפזים/ות. להשמיע קולות שמתקשים להישמע. ולא רק אלו הסטגמתיות של הזנחה וקשירות וכיוצא באלה. אלא של השגרה האפורה, הרגילה. של היומיום. של הזמן הזה שעובר בהמתנה לתרופות שאולי ישפיעו. מי שהיה/הייתה באשפוז פסיכיאטרי, או ליוו/תה מישהו/י כזה, מכיר את סוגיית הסיגריות.
במהלך היום לא עושים/ות כמעט כלום. הכל במעין שקט מדומה שמחפש להתמלא. ההגנה והורדת הגירויים שאשפוז כזה מבקש ליצור, הם בעלי מחיר סופר גבוה. לדעתי גבוה מדי.
אז כדי למלא את היום מעשנים/ות. אבל בלי סוף. סיגריה בסיגריה. העשן הוא המענה למימד הזמן. אם את/ה לא מעשן/ת את/ה פשוט חסר/ת מעש לחלוטין. זו החזקה מכורח המצב, והיא הפוכה מהמטרה של ריפוי ובריאות נפשית.
החלטתי לאסוף את כל הבדלים שביכולתי לאסוף ברחבי הכפר והמחלקות, מכל פינה, עד שאסיים ולא אפספס שום חלק.
באיסוף, שארך שבועיים (ומכאן גם שם העבודה), אספתי אלפי סיגריות ומתוך רצון שלא להתיימר, לא לעשות מהם לא קולאז' ולא אסמבלאז, רציתי להציג את הדבר עצמו. לערום אותם לערימה, ערימת זבל ופיח מסריחה ומגעילה אותה הצבתי מול משרדי הנהלת הכפר".
תערוכה מהסוג הזה אומרת לי פשדצקי "לא הייתה יכולה להיות מוצגת בבית החולים נגיד לפני חמש שנים". פשדצקי רומזת לתהליך שעוברים בתי החולים הפסיכיאטרים בשנים האחרונות שמגלים יותר ויותר פתיחות. כך בית החולים 'גהה', 'אברבנאל' וזה שבנס ציונה קיימו תערוכות אומנות של המאושפזים אצלם. 'בכפר שאול' הלכו עם זה צעד אחד קדימה ועירבו אומנים מן החוץ ואף פתחו את המקום בתיאום למבקרים "בעתיד מתכוונים לפתוח במקום גם בית קפה" אומרת פשדצקי.
בתוך הכפר על שניים מהעצים תלתה האמנית הדס כהן את 'טווה חולמות הכפר' "זהו לוכד חלומות קלאסי שמטרתו "לשמור על דיירי הכפר מפני הסיוטים של המאושפזים וגם מפני רוחות הרפאים של העבר הקשה". השילוב בין העבר הטראומתי של המקום לבין השדים הפנימיים של המאושפזים מופיע ברבים מעבודות האומנות כך גם בעבודתו של דוד לוקרד שמוצגת במחלקה ד' הנטושה שם הוא הציב מפת כפר ששאובה מזכרונו המתעתע בימים שהוא היה מגיע לבקר את אימו פטריסיה אודונובן את תיאטרון ירושלמית "יש את הסרט 'סודות ושקרים' הוא מציין "ואני חושב שגם המקום הזה מסתיר לא מעט סודות ושקרים הן משפחתיים והן לאומיים. שמתם לב שזה אחד המקומות היחידים ששינוי שמו מערבית הצליח למרות שהרבה שכונות בירושלים שמם הערבי נשמר על כנו. תהליך העבודה שלי כלל גם חילוץ של כמה שקרים או דברים משפחתיים שלא רצינו לדבר עליהם".
בעבודה 'יאסין יקירי' האמנית שירה משולם חזקיה יצרה עבודה שמבוססת על צילומי מבנים מכפר שאול וצילומים היסטורים. משולם עיבדה והגדילה את רישומי המטופלים לכדי דימוי החרוט בעץ ושילבה אותם בדימויים מהעבר הפלסטיני של כפר שאול כדיר יאסין: דימוי בתים מסורתיים ושיירות פליטים. :"יאסין יקירי” הוא נמען ספציפי וטעון המבטא את ציר הזמן ההיסטורי במרחב כפר שאול\דיר יאסין. הסיפור הכפול נוכח גם עבור המטופלים השוהים בין המבנים בחללי בית החולים. נוכחות של עבר והווה בו זמנית כמהלכים בתוכו לכאורה לעבר ההחלמה".
אחד המבקרים בתערוכה כתב עליה כי "זאת הייתה חווית ביקור מפתיעה כמי שרגיל לראות את המקום כאקס טריטוריה שנמצא בפאתי העיר". נדמה שהתערוכה מעבירה את הצופה בה תהליך של פיקחון, של שבירת סטיגמות והסתכלות עין בעין אל חווית המאושפזים כך שהוא מבין לבסוף שישנו פסע בינו לבין היותו מאושפז
