הרב חיים סבתו, מחשובי ההוגים בציונות הדתית, סופר מוערך וראש ישיבה מספר בגילוי לב על תהליך כתיבת ספרו העלילתי האחרון 'בואי הרוח'. ועל ההבדל בין כתיבת ספרותי לכתיבה הלכתית
מה קורה לילד צעיר בשכונת עולים טיפוסית בירושלים כאשר הוא נחשף דרך עיניו הבוחנות בהפתעה ובתמימות אל חבלי הקליטה הקשים של עולים המגיעים ממקומות שונים וממנטאליות שונה, ובליבם הם אוצרים סודות וסיפורים שלא מרפים?
כך נחשף הסופר, הרב חיים סבתו, לקהילת יוצאי הונגריה, פליטי השואה דרך סיפורו המצמרר של משה פרקש, המפקיד בידיו שלוש פיקדונות: ספר גמרא מרוט שמסתיר בקרבו סיפור קשה, סידור תפילה שלא נעזב גם בלב ים, ואף סיפור שצריך לספר. שיחה בעקבות ספרו העלילתו האחרון של סבתו "בואי הרוח" שיצא לפני שנים אחדות (הוצאת 'ידיעות אחרונות') שמתאר סיפור על ידידות ואומץ לב, על כאב שמבקש פורקן. במובן מסוים זהו גם סיפור על סוד כוחה של המסורת היהודית.
בשפה מינורית ומדויקת חושף לפנינו הרב סבתו בספרו טפח אחר טפח מסיפור שלם שנפרס על פני שלוש דורות, שבראשיתו מתוארת אימת מלחמת העולם הראשונה, ובאחריתו מתוארים חבלי הקליטה וכור ההיתוך כפי שקרה בשכונת בית מזמיל, הלא היא קריית יובל בירושלים.
הרב חיים סבתו (63) נולד בקהיר ועלה ארצה בגיל צעיר. לימים היה בין מייסדי ישיבת ההסדר ברכת משה במעלה אדומים. הוא הזוכה הראשון בפרס ספיר על ספרו "תיאום כוונות", שאף עובד לסרט וזכה לשבחים רבים. ספריו הנוספים הם: "אמת מארץ תצמח" ו"כעפעפי שחר" וספרו האחרון בו הוא מקיים שיחות עם הרב אהרון ליכטנשטיין 'מבקשי פניך' .
הרב סבתו, איך נולד הספר הזה בעצם?
הספר הזה, כמו כל הספרים לפניו, נכתבים לא מתוך תוכנית ולא מתוך מטרה ספציפית, אלא מתוך דחף פנימי מאוד חזק. זהו כמו מעיין שמתפרץ מבלי יכולת לעצור אותו. הכוח שפורץ הוא של שריטות מסוימות שנשרטו בנפשי במשך החיים. וזה יכול להיות קולות, מראות, ריחות וכאב. יש לי רגישות גדולה לכאב של אנשים עלבון צער והדברים הללו חורטים בליבי מגיל ארבע. והם פתאום עולים ופורצים בלי שום ידיעה על מה אני אכתוב. ולא רק זה, גם כשאני מתחיל לכתוב אני לא ידוע לאן הגיבור ימשוך אותי. הספר הזה הוא זיכרונות שאני נושא עימי מגיל שש.
באותם ימים שאתה מתאר בספרך, אתה ילד שהוא עולה חדש, שפתאום נחשף לתרבות שונה, למראות אחרים שהם לפעמים לא קלים לילד ?
"אלו הם זיכרונות של ילד בן שש שמסתכל בעיניים תמימות שהכל נראה לו חדש, והוא בולע הכול. באותה העת נתקלתי בקהילת העולים מהונגריה שנראו לי מאוד עצובים, סגורים ומכונסים. ולמרות הגיל הצעיר הרגשתי שיש פה משהו שאני צריך להבין. זה מאוד משך ודווקא בגלל שהכאב היה עצור ולא צעקני.
אז בעצם הכאב והעצב היו מנת חלקך באותם שנים?
"במובן מסוים, אבל לא תמצא אצלי תרעומת או ייאוש. אבל יש לי רגישות גדולה לצער. ובעיני הצער והכאב הם סוג מסוים של מפתח לבנייה והתחדשות ולא ליפול אל תהומות הייאוש. היום אני מבין שגם בספר 'תיאום כוונות' חוזר אותו מוטיב. שהיציאה מטראומה יכולה להיות בשני כיוונים: של שיתוק או לכיוון של יצירה. במלחמת יום הכיפורים עשינו זאת במעבר חד של תוך ארבע שעות משמחה של התפילה לאימת המלחמה, הטנקים המתפוצצים והחברים הכי טובים שלך נהרגים. הכאב הזה מלווה אותנו עד היום. אבל זה גם הוביל אנשים לשני כיוונים: להלם, לטראומה וזה יכול להוביל גם לבנייה איטית ואני בחרתי בדרך הזאת".
"…המכתבים של אמא שלך? מתה, הא? אל דאגה, יהודי, המכתבים שלה הולכים אחריה. מול פני הצית אותם, ואני צועק בכל כוחי במר ליבי. זיכרון אימי האהובה היה לאפר. ואז ראיתי מחזה מוזר. גופי עקוד וחבול, דם נוזל מנחירי, אני צועק ומתחנן ובוכה, והשוטרים מסביב צוחקים, מכתביה של אמא עולים באש, אבל מה זה? מה המחזה שאני רואה? האותיות היפות של אמא פורחות באוויר! ידי כבולות והאותיות עפות להן! אני מנסה להתרומם טפח מעל הקרקע, נושא את עיני מעלה אל האותיות, מנסה לתפוס אותן בכפות ידי. התעלפתי". מתוך עדותו של משה פרקש. מחנה עבודה נאצי בהונגריה (עמ' 102)
אתה מתכוון לכתיבה שלך?
"לאו דווקא לכתיבה. אלא יותר לחינוך, לעבודה וליצירה. והיום שאני מתבונן דרך הספר על אותם שנות ילדות אני יכול להבין שכבר אז התנהגתי כך. וכך גם הגיבור משה פרקש. אבל גם היו אחרים שעקב מה שעברו נכנסו לשיתוק וראית זאת באופן התנהגותם באופן שבו הם היו אוספים גרוטאות וצוברים סמרטוטים. והוא (פרקש, א.א.) לקח זאת לכיוון של הבנייה ורציתי להדגיש זאת כי אני חושב שזהו סודה של מדינת ישראל".
והיום מדינת ישראל יותר מבולבלת?
"אני רוצה לשמור על אופטימיות, ותראה כל החברה הרי עוברת טלטלות".
זהו ספר על חוויות ילדות בעצם?
הספר הזה ו'תיאום כוונות' שניהם מתארים מקרים שהתרחשו. 'בואי הרוח' מתאר בעצם מפגש של שתי חברות מהגרים שונות אחת מהשנייה והחיבור ביניהם מלמד משהו על סוד הקיום היהודי.
שזה בעצם 'ובחרת בחיים'?
"ממש כך. קודם כל מבחינה אישית. אדם שעבר מצבים לא קלים בכלל והמון כאב והוא לקח זאת למקום של עשייה. גם מבחינה ספרותית בתור אחד שאוהב מילים מאוד ניסיתי כל העת להבין מילים וביטויים. יש לי חיבה ללשון העברית על הרגישויות והדיוק שבה".
הספרים שלך הם בעצם רפלקסיה על העבר. מדוע לא לכתוב משהו יותר עדכני?
"לוקח זמן עד שהחוויות שוקעות אצלי. ממש כשם שמים מחלחלים דרך נקיקים במשך עשרות ומאות שנים עד שלבסוף הם פורצים כמעיין. אני חושב גם שבמהלך השנים רק החוויות שחשובות והאותנטיות נשמרות, כך שאני כותב ללא זיוף ושטחיות. אני כותב מנקודה מאוד עמוקה ממש כשם שאני מתפלל כך אני כותב. אני כותב מרובד מאוד עמוק".
אתה לא חש לפעמים כאיש אמונה שהיית יכול לכתוב יותר בענייני הלכה במקום כתיבת פרוזה?
"ודאי שאני חש זאת. תשעים אחוז מהזמן שלי מוקדש להלכה, לגאונים, לרמב"ם. לפני שאני כותב אני נמצא והתחבטות ואני חושב שזה טוב בסך הכל. כי אני כותב רק שאני מוכן ואז יוצאים גם הדברים היותר עמוקים".
אתה חש את הניגוד הזה בין העיסוק בהלכה היותר סכמאטית רציונאלית לבין העיסוק בכתיבה שהיא יותר אמוציונאלית?
"אני איש הלכה מטבעי. וההלכה היא מאוד רציונאלית, וחדה ומטבעה. נוקשה ומשפטית, וחוויית כתיבה באה ממקום אחר לחלוטין. ואני אוהב את שני הדברים".
אז למה אתה היחידי מבין אנשי ההלכה שהעזו לכתוב גם כתיבה שהיא לא הלכתית, אלא כתיבה שפונה אל כולם?
"הייתה לזה סיבה וראשיתה הוא במשבר שפקד את היהדות בתקופת ההשכלה. הדבר הראשון שבגללו בחור ישיבה עזב את הדת זה בגלל שהוא התחיל לקרוא ספרות. מאז נוצרה טראומה בין עולם התורה לעולם הספרות. תוסיף לזה את העובדה שרוב אלו שכתבו על האמונה כתבו על זה בצורה של קריקטורה או ביקורת או אלו שעזבו את העולם הזה. ואף אחד לא הביע את מה שבאמת מתחולל בעולם התורה. וזהו עולם שאלפי אלפים השקיעו בו את חייהם. ואני שואל למה? מה יש בזה? ומי יביע את זה?"
קיבלת תגובות על הספר?
"קבלתי תגובות מדהימות, גם כאלו שלא ציפיתי. התקשרה אליי מישהי מ"יד ושם" ואמרה לי שזה ספר השואה הטוב ביותר שהיא קראה. ואני בכלל לא כתבתי ספר על השואה. אבל אני חושב שאני יודע את התשובה לכך: זהו כוחה של האומנות. אני זוכר שב"תיאום כוונות", כתבתי על בן של חבר טוב שלי שנהרג, אריאל בירנבאום שמו. כתבתי עליו משפט אחד כאשר זכרתי שהוא נהרג בטנק כשהוא היה עטוף בבגדי שבת שהוא לא הספיק להוריד, כאשר הקפיצו את כולם מבתי הכנסת. ובספר כתבתי שבעצם אולי הוא תמיד היה לבוש בבגדי שבת. לאחר מכן פגשתי את האב והוא אמר לי שהרבה כתבו על בנו אך המשפט הבודד הזה ביטא וזיקק את מה שמילים רבות לא תיארו. וזהו כוחה של האומנות שאפילו ההלכה מוגבלת מולה".
מה תגובה הכי מפתיעה שקבלת לספר שלך?
"כשיצא "תיאום כוונות" עוד באותו בוקר הגיעו אליי חברים מהיחידה ובדמעות הם הודו לי ואמרו לי "סוף, סוף, מישהו מספר את הסיפור שלנו". וזה ריגש אותי מאוד".
"אני זוכר שראיתי את הטנקים בוערים אחד, אחד. ואנחנו היינו כמעט האחרונים על הכביש. פגעו גם בנו. התחלנו לרוץ. ירו בנו מכל הכיוונים. רצנו וראינו בדרך הרבה אנשים נשכבים. השתטחנו על איזשהו גבעה….באותו הרגע נדרתי כמה נדרים. הנדר הראשון שנדרתי שם, כשכדורים שורקים מכל עבר היא שלא לדבר סרה באף אחד מישראל. במלחמה הזאת ראיתי דברים שהפליאו אותי, ואני מתכוון למסירות הנפש של האנשים. בטנק לידי היה בחור מאופקים. לא ראיתי בו לא תורה ולא מצוות. הוא ניגש אליי ואמר לי "אפשר להיכנס לטנק"? בבקשה תיכנס – אמרתי – מה הבעיה ? "אומר לי הבחור. "אני מחפש טנק." אני שואל: "למה אתה המחפש טנק?" והוא עונה: "תראה, שלושה טנקים נשרפו לי. אינני יודע איפה הצוות, ואני מחפש טנק כדי להמשיך את המלחמה…". אני זוכר את התחושה שלי אז. שאלתי את עצמי מה נותן כוח לבחור הזה לעלות לטנק הרביעי ולהמשיך את המלחמה. ואז אמרתי לעצמי: "אני עולה ביום מן הימים לאוטובוס עם אדם מהרחוב, ואינני יודע עליו ולא כלום. אולי גם הוא עבר ארבעה טנקים שרופים במלחמה והיום הוא עומד לידי באוטובוס עם שיער ארוך, ממש כמו אותו בחור שהצטרף לטנק שלי. הרי האנשים האלה הצילו את חיינו ממש, כמה תודה אנו חייבים להם". מתוך 'שיח לוחמים מבני הישיבות בעשור למלחמת יום הכיפורים'.
מי הדמויות הרבניות שהשפיעו עליך?
"אלו הם הרמב"ם והרמח"ל. ואני לא יכול להכחיש שעגנון השפיע עליי השפעה מכרעת בתחום הכתיבה. אבל הרמח"ל ורמב"ם השפיעו עליי, במיוחד התרשמתי מלשונם. הרמח"ל מאוד רגיש לנפש האדם. כתב מחזות מקסימים. וגם 'מסילת ישרים' השפיע עליי".
באיזה גיל הבנת שאתה בעצם רוצה להיות סופר?
"זה אף פעם לא קרה. אני לא רוצה להיות סופר. אולי לכתוב משפט יפה או ביטוי".
היהדות בחרה בהכללה שתי דרכים להתקרב לבורא: באמצעות הלימוד או התפילה. מדוע אין אנשים שעושים זאת באמצעות האומנות?
"אני חושב שיש היום תנועה לכיוון הזה. וישנה התחדשות. אני שומע מהרבה צבורים, גם דתיים, שהספרים שלי עושים להם מה ששום דרשה או הרצאה יכולים לעשות".
יש לך חלום שהיית רוצה עוד להגשים?
"הייתי רוצה להביע את אמונתי בהשם, רק על זה הייתי רוצה לכתוב. ולא מתוך רצון להשפיע כי כשאני כותב אני לא חושב על הקוראים. אפילו לא חשבתי לפרסם את הדברים, פשוט אנשים פנו אליי וביקשו זאת. אני זוכר שפרסמתי סיפור שלי בעיתון 'הצופה' וביקשו ממני להוציא אותו לאור. אני מאוד התלבטתי כי חששתי מכל עניין החשיפה. רשות הרבים לא תמיד נעימה. אני אדם שמאוד אוהב את השקט, המשפחה, את העולם הפנימי ואת התלמידים שלי".
בסך הכל אתה אדם מאושר?
"תמיד הייתי מאושר. ותקוותי היא שגם אחרים יהיו כך. כך גם עם ישראל ומדינת ישראל שהלוואי שתגיע לזמן הגאולה. אני חושב שהאושר הפרטי הוא אינו מושלם כאשר העם שלי אינו מרגיש כך. ובנימה זאת הייתי רוצה לסיים ולראות שגם יתר העולם יחווה יותר אושר ופחות מלחמות וטרור "אז ימלא שחוק פינו".
