ה'ישיבה המזרחית" בירושלים, מעלה על נס את המטען התרבותי והדתי שהביאו עמם ישראלים יוצאי ארצות ערב כשהם מתכוונין בין היתר למושגים מכוננים כמו: 'הכנסת אורחים', חיבור בין מזרח למערב, מסורתיות וקהילתיות: "בעזרתם נוכל להושיט יד זה לזה ובהמשך לכך לשכנינו, מתוך עוצמה פנימית ועמידה על ציר כוחנו ועצמיותנו" כפי שכותבת רעות עמאר חברת קהילה, שיזמה עם פרוץ המלחמה מפגשים שבועיים 'להשבת הרוח הישראלית' אליהם נוהרים אנשי רוח, מוזיקאים וסטודנטים שמרקדים ומנגנים בין קודש לחול, בין כוסית ערק לתפילה מהלב.
בחג החנוכה האחרון , ביקרתי בבית כנסת 'אוהבי ציון' בשכונת נחלאות. מקום עם היסטוריה עשירה שהתפרסם כבית הכנסת של 'הבנאים'. כבר מרחוק היה ניתן לשמוע את קולות הנגינה שבקעו מהמקום שהמה צעירים יותר או פחות. סביב השולחן הארוך ישבו בנים ובנות, ניגנו, שרו וסיפרו דברי תורה. מחזה לא שגרתי בעליל בבית כנסת אורתודוכסי. אך זה אולי מה שרוצים אותם צעירים שנולדו להורים שהגיעו מארצות ערב שם פחות האמינו במחיצות והפרדות והיהדות הייתה יותר סובלנית ויודעת להכיל ניגודים.
זה היה ערב מיוחד שמתקיים כמעט בכל חמישי מאז שפרצה המלחמה וזכה לכותרת 'בואי הרוח'. אותו יזמה רעות עמאר, רכזת בתי מדרש של ארגון 'כולנא' שהגיעה לחגוג חמש שנים ל'ישיבה המזרחית'. היא כותבת ברגישות: "מאורעות שמיני עצרת-שמחת תורה –מהווים נקודת אפס חדשה בסיפור האישי, הלאומי, החברתי….נדמה ששכבת קיום וזהות מסוימת סיימה את מקומה. משהו ברקמת החיים שלנו נקרע, ובמובנים מסוימים, חווינו כולנו מוות. ננגענו מן הגדר, אל השער, דרך הפתח, עד לעור ממש".
המלחמה הנוכחית מכה גלים בכל שדות הקיום וגם עבור מי שהקים את 'הישיבה המזרחית' זהו קו פרשת דרכים:
אביה סנדק, אשדודית שחיה ופועלת בירושלים היא אחת מהיוזמות של הישיבה והיא מספרת לקהל שהגיע: "תמיד שאלו אותנו: מה אנחנו ? קהילה ? בית מדרש ? מוסד תרבות ? ותמיד אמרנו 'שאנחנו כמו השכינה – נודדים ממקום למקום'. אבל בחודשים האחרונים הרבה בזכות הלימוד של ימימה אביטל וביתר שאת מאז המלחמה הישיבה המזרחית מתחילה להתמקם במקום שלה".
שולמית בוני שהייתה מהגרעין המייסד של הישיבה מוסיפה כי "הסיפור שהתחיל עם ירוחם, יוצר אדוות בכל הארץ והוא מסמן את הצמא הגדול שלנו כצעירים בחברה בשורשים האדירים הקיימים בתוכנו שעד היום לא מצאנו אותם במרחב הציבורי. 'ישיבה מזרחית' נותנת מקום לסיפור של הסבים והסבתות שלנו. ומעל הכל, מקום לנו כצעירים לחיפוש דרכם".
בשלב זה בוני מצטטת שיר של המשורר ארז ביטון שכותב על רבי דוד בוזגלו, גדול הפייטנים של יהדות מרוקו, "הוא אומר לו לבוא מהפינה שאליה הישראליות הכניסה אותו וקורא לו לבוא למרכז הבמה".
'הישיבה המזרחית' היא רק אחד מכמה פרויקטים יחודים שיצאו בשנים האחרונות מ'כור הביקוע' (להבדיל מכור היתוך) של ארגון 'כולנא' שהוקם על ידי צעירים מירוחם לפני שבע שנים כאשר הם יצאו למסע משותף למרוקו וגילו 'שהם מצאו את הבית'. יוזמי הארגון בניהם ד”ר דוד ביטון וקובי יפרח סיפרו כי : "הקשר בין המרחבים הרחוקים לכאורה, התגלה כדרך סתרים למעיין יהודי עשיר ושוקק חיים הקרוב ללב ולנשמה.
דווקא המקום הרחוק מן המרכזיות של החברה הישראלית החזיר אותנו למרחב הטבעי שלנו – לבתים, למשפחות ולזהות האישית של כל אחת ואחד".
אך גם 'כולנא' הוא רק אחד בשרשרת ארוכה של מאמץ מתמשך של 'היהדות המזרחית' בדרך לחזור 'אל עצמיותה' ומציאת מקומה בחברה הישראלית בצל הדומיננטיות של 'התרבות הצברית' שמושפעת מיוצאי רוסיה ומזרח אירופה.
כך ניתן למנות את הפנתרים השחורים, מהומות ואדי סאליב, עלייתה של ש"ס, הקשת הדמוקרטית, חבורת 'ערס – פואטיקה', רנסנס השירה היהודית המתחדשת ועתה גם 'כולנא' שהולידה מתוכה צעירים מזרחים משכילים שאינם מקבלים דווקא את 'שפת השחרור והמרד' של השמאל אלא תובעים את מקומם בשם השפה הנשכחת של 'בית אבא' שדווקא בימים אלו מתגלה כאופציה אמיתית לתיקון החברה שנטועה במרחב הלבנטיני אך בעלת זהות משלה.
היא מתכתבת עם האמירות 'הפוסט קולוניאליסטיות' מבית מדרשו של השמאל העולמי, מאפשרת מעבר 'מפוליטיקה של הכרעה לפוליטיקה של הכנסת אורחים' ברוח החזון של תנועת ההמונים 'הרבעון הרביעי' שנולדה בעקבות השסע החברתי. בוויכוח שלא נגמר בין הקולות שקוראים לפירוק הזהות ובין אלו שאומרים שיש רק זהות אחת אחת מובחנת ודוגמטית האופציה המזרחית – מסורתית מציעה 'זהות ורסטילית'.
'כולנא' מובילה תוכניות לימוד ובתי מדרש, מסעות זהות למרוקו, בית ספר אקדמי ליצירה מסורתית עכשווית במסלולי מוסיקה מן המזרח, אומנויות ומלאכות מסורתיות, אירועי הילולות (למשל לכבודת של אישה יהודייה פורצת דרך בשם פרחה ששון שנודעו כרוטשילדים של המזרח) כנסים ותוכניות נוספות המהוות אבן שואבת "של שיח וחיבורים בין חלקי החברה הישראלית"
באתר הישיבה נכתב: “הבשילה השעה לעשות מקום לעושר התרבותי וההגותי שרבים בחברה הישראלית (כולל חלק גדול מה’מזרחים’ עצמם) אינם חשופים לו. יש לנו תחושה שלמורשת המזרחית-ספרדית יכולה להיות תרומה משמעותית לקלחת המבעבעת של הזהות הישראלית, ואין לנו שום כוונה לפספס את ההזדמנות הזאת.”
