תכירו את אסי שמעוני, האיש העומד מאחורי פסטיבל מעות חנוכה בעיר. "הפרויקט הזה הוא ירושלמי לגמרי. חשוב לי לא להוציא את הפרויקט הזה מבין כתלי העיר, כדי שהוא ישאר מדויק למקום"
כבר שלוש שנים שפסטיבל "מעות חנוכה" הקהילתי מטעם "תאטרון פסיק" מתקיים בירושלים. הפסטיבל נפתח בתחילת דצמבר ומסתיים ב23 לחודש. בין ימי ההפנינג ניתן למצוא הצגות, סדנאות, הפעלות חווייתיות ושלל אירועי חנוכה, המותאמים לילדים בעלי צרכים מיוחדים, ילדים בסיכון, ילדים ממשפחות מוחלשות, ועוד. עלות הכניסה למופעים האיכותיים היא 10 שקלים בלבד, מחיר סמלי, המתאפשר הודות לחסות הקרן לירושלים, אגף התרבות בעיריית ירושלים ותורמים פרטיים.
השבוע נפגשנו עם עם אסי שמעוני, אחד מיוזמי הפרויקט ומקימי תאטרון פסיק, בוגר בית הספר ניסן נתיב בירושלים, שסיפר על הילדות שלו וכל שותפיו, עוזי ביטון (שחקן ומנכ"ל התאטרון) ושמואל האג'ס (המנהל האומנותי ובמאי) : "גדלתי בקטמון בירושלים, עוזי גדל בקריות, ושמואל בבאר שבע. לשלושתנו חשוב להיות מחוברים לקהילה שעוטפת אותנו, בשביל זה הקמנו קבוצת תאטרון חובבים, מעטים מהם גם נכנסים לקבוצת התאטרון שלנו. אנו משקיעים מאוד בקשר שלנו עם הקבוצות האלה, שבסוף השנה מעלים את ההצגות בפסטיבל חובבים. לצד הקבוצות האלה יש לנו קבוצות של אוכלוסיות מיוחדות, שהמדריכים שלהם הם חבר'ה מקבוצת החובבים. הרעיון ל"מעות חנוכה" נהגה לפני שש עשרה שנים, ובשלוש השנים האחרונות נולד מחדש. הפרויקט הזה גורם לי לראות כמה טוב לב וערכים טובים מסתובבים בעיר הזאת, נכונות לתת ולשנות אם דרך התנדבות ואם דרך תרומות נדיבות שמייצרות תמיכה מדהימה".
אסי הוא בנו של יצחק שמעוני ז"ל, מראשוני הטלוויזיה הישראלית. הוא מספר על ילדותו ועל הקשר בין האופן בו בחרו לגדל אותו הוריו למה שהוא עושה היום: " אני בן למשפחה שאפשר לקרוא לה כביכול אינטלקטואלית, וההורים שלי בחרו לגדל אותנו בשכונה לא פשוטה. כשאנשים באו לשבעה של אבא שלי הם היו בהלם. היו בטוחים שאנחנו גרים בארנונה או משהו. אני חושב שהחיים שלי בשכונה הזו הם מה שהובילו אותי לעשות את הבחירות האלה בחיים. זה יצר לי מפגש עם אוכלוסיות קשות, אבל גם פשוט אנשים טובים וכיפיים שאני איתם בקשר עד היום. הייתי ילד רחוב שמשחק כדורגל. גדלתי בשכונה שיש בה עניין, שיש בה מתח, אבל עם הרבה אהבה. אני חושב שזה מה שהביא אותי להבנה שאני רוצה להתעסק במפגש עם אנשים. יותר מעניין אותי המפגש עם אנשים מאשר מפגש עם טבע מדהים למשל."
המיקוד שלך בפעילות קהילתית היא לא דבר מובן מאליו עבור שחקן, מה הוביל אותך לשילוב בין אומנות וקהילה?
"המשחק בתאטרון הוא החמצן שלי. הלב הפועם של הפרויקט הוא קבוצת התאטרון שלנו. אבל הגעתי למסקנה שאם אני רוצה להשאיר משהו אחריי בעולם הזה, ליצור משהו שיכול באמת לגרום שינוי, אני צריך לייצר תאטרון שעובד עם הקהילה. זה פותח לי את הלב. ככל שההצגה יותר טובה והתפקיד יותר טוב, יש לך בדידות יותר גדולה בלילה. עם הפרויקט הזה אני אף פעם לא הולך לישון לבד. שחקנים רוצים שיגידו להם שהם טובים, יש לי אגו כמו לכולם. חשוב לי שיגידו שאני שחקן טוב. אני לא זונח את תחום המשחק וממשיך לשאוף למצוינות בו. אבל פתאום הבנתי שהשינוי שאני עושה בתור שחקן בהצגה מזערי לעומת שימוש בכלים האלה כדי לייצר שינוי קהילתי. זה אולי נשמע קצת קיטש, אבל מבחינתי זו הדרך."
אתה חושב שיש קשר בין תאטרון לפעילות קהילתית?
"אנחנו מתמחים בקומדיה דל ארטה, תאטרון מסכות איטלקי שמתנהל רחוב. תאטרון מסוג כזה יוצר קשר מטורף בין השחקנים לבין הקהילה. היום מה שקורה בתאטרון הרגיל, זה שאתה באמת לא מייצר קשר ישיר עם האנשים עצמם. אני, עוזי ושמואל הרגשנו שחסר לנו הקשר הזה. הזכות שלנו זה להיות אחרי ההצגה עם האנשים, לעשות להם סדנא, לדבר איתם, להסביר להם על קומדיה דל ארטה. זה לדעתי המשמעות האמיתית של תאטרון, זה הפרייה ההדדית בין הקהל למציגים."
מה המשמעות של ירושלים בתוך כל הפרויקט הזה שאתה מפעיל?
"אני בהחלט ירושלמי בנשמה, למרות שכרגע אני גר בצור הדסה, והפרויקט הזה הוא ירושלמי לגמרי. חשוב לי לא להוציא את הפרויקט הזה מבין כתלי העיר, כדי שהוא ישאר מדויק למקום, מחובר לצרכי המקום. ירושלמי זה מושג, חוויה. החוויה הזאת, אתה יכול ללכת נגדה, ואתה יכול ללכת איתה. אני בן אדם של נוסטלגיה, אני אוהב את הטעם של פעם, ואני מאוד משתדל בפרויקט הזה לנסות לשמר את זה. זה בסדר לשמר את מה שיש, אי אפשר להפיל את הבניינים ולהחדיר משהו אחר לגמרי. יש לעיר הזו הוויה מיוחדת ולא צריך לנסות להפוך אותה לעיר אחרת
