תא"ל (במיל') אביגדור קהלני עבר תחנות רבות בחייו. אין חולק שהמשמעותית ביותר הייתה פיקוד על הקרב ב'עמק הבכא', במהלך קרבות הבלימה במלחמת יום הכיפורים # דוד חרמץ שמע ממנו כיצד העביר אותו אביו בילדותו מסע ארוך של חישול, שכלל, למרבה התדהמה, גם נסיעה עצמאית על משאית בדרך לחגיגת בר-המצווה שלו
"שני ההורים שלי עלו, כתינוקות, מתימן בשנות ה-20 של המאה הקודמת. המשפחה של אמי התיישבה בכרם התימנים והמשפחה של אבי – ביפו. לאחר המאורעות ב-36' הם הגיעו לנס-ציונה. לשם עברה גם אמי לאחר שהתחתנה עם אבי", אומר אביגדור קהלני (76), מי שהיה השר לביטחון פנים – אבל חקוק בזיכרון הקולקטיבי הרבה יותר כגיבור קרבות הבלימה ב'עמק הבכא' במלחמת יום הכיפורים.
"ההורים שלי גדלו בתנאים של חרפת רעב – פשוטו כמשמעו", מגולל קהלני את סיפור משפחתו בארץ. "סבא שלי מצד אבי הלך לשוק וליקט חלקי בשר שנפלו מקצבים, כדי שגם משפחתו תאכל בשר. אבא שלי הוצא מבית הספר כשהיה בכיתה ד', על מנת לסייע לפרנסת המשפחה. הוא עבד כשליח של מכולת. כיוון שהלקוחות של אותה המכולת היו אשכנזים שדיברו בעיקר יידיש, אבא שלי למד לדבר שפה זו על בוריה. בצד של אימא שלי המצב היה יותר קשה: סבא וסבתא שלי הוציאו את אמי מבית הספר כשהייתה בת שש, כדי שתלך לשטוף רצפות. כי פשוט לא היה להם כסף לקנות לחם. כל ימי חייה אמי לא ידעה קרוא וכתוב; דבר שפגע מאוד בביטחון העצמי שלה. אני זוכר כילד, כשהלכנו כל המשפחה לראות סרט, את אבא שלי לוחש לה לאורך כל הסרט את מה שהיה כתוב בכתוביות התרגום.
"נולדתי בנס-ציונה. בבית צמוד קרקע, אבל עם סטנדרטים של מעברה: מקלחת בחצר; שירותים בחצר; מטבח בחצר. ביחידת דיור קטנה גרה סבתא שלי וביחידה נוספת בחצר – דוד שלי, צדוק, שהיה רווק. אני הייתי הבכור. במשפחה הגרעינית שלנו היו עוד שני בנים – עמנואל ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים, ארנון ואחות בשם אילנה.
"נס-ציונה הייתה מחולקת לשניים: בצד המזרחי גרו הפועלים, רובם בני עדות המזרח, ובצד המערבי הקבוצה האקסקלוסיבית – האיכרים ה'מיוחסים'. והיו שני גני ילדים – בצד המזרחי ובצד המערבי. אבא שלי החליט שאני אלמד בגן ה'אקסקלוסיבי'. מבחינתי זה אמר שבכל בוקר צעדתי לגן – לבדי – בערך שני ק"מ. וכך גם בחזרה. וכל זה כשהייתי בסך הכל בן שלוש. אבל זה היה החלק הקל של המשימה. באמצע הדרך הייתי צריך לעבור דרך השוק הערבי של נס-ציונה. דמיין לך את שוק הכרמל מלא ערבים וילד יהודי בן שלוש צועד לבדו במקום כזה, פעמיים ביום. יש חוויה שחׇרותה עמוק בזיכרון שלי: כשעברתי בשוק פחדתי פחד מוות שיחטפו אותי, ינעלו אותי במחסן וההורים שלי לא ימצאו אותי לעולם. ולכן צעדתי את הקטע הזה במהירות, לא מסיט מבט ימינה ושמאלה. את המסלול הרגלי הזה עשיתי שלוש שנים – מגיל שלוש ועד לגיל שש".
האם שיתפת את ההורים שלך בחרדה היומית הזו שאתה עובר, התעניינתי. "לא", ענה קהלני בנחרצות. "התביישתי לצאת פחדן וגם פחדתי שאבא ילגלג: 'יאללה, יאללה, מה אתה מבלבל את המוח'. התגברתי על זה לבד".
אתה יודע, אמרתי לו, אם אני אכתוב שבשוק הערבי של נס-ציונה בשנת 1947 נטמן הזרע לעוז הרוח של מפקד הקרב ב'עמק הבכא' ב-1973, בטח יהיו כאלה שיגיבו ב-'פחחחח' מרובה חי"תים, כשיקראו את זה.
קהלני בתגובה צחק צחוק מתגלגל והוסיף: "יש מצב". כשהמשיך לספר את חוויותיו ושיתף אותי בפעילותו הלילית בגיל תשע, אליה עוד נגיע, הרגשתי הרבה יותר בטוח באבחנה הזו שציינתי זה עתה.
# # #
עם כל הערכה לאומץ הלב של קהלני ג'וניור בן ה-3, לא יהיה נכון להתעלם גם מהנחישות של קהלני האב, שבנו ילמד דווקא בגן ה'אקסקלוסיבי'; גם אם זה חייב את הילד למסלול קשה; תרתי משמע: בהליכה לגן ובשהות בחברת ילדים מסביבה אחרת לחלוטין.
"כן, ברור שהייתי חריג חברתית. הייתי השחור היחיד בגן", הוא עונה לשאלתי בחצי קריצה, ומוסיף בטון רציני: "אבל אני גם זוכר שאבא אמר לי הרבה פעמים – ולא רק בתקופה בה הייתי בגן – 'אנחנו לא נופלים מהם'".
כשקהלני משתף אותי בפרק כואב זה, הוא עושה זאת תוך הדבקת תווית מעניינת לאביו: "אבא שלי היה חוצפן גדול", הוא אומר. "לא רק בגלל ההחלטה שלו שאני אלך לגן האיכרים. זה קרה גם בנקודות נוספות בחיים. בסוף כיתה א' רצו להעלות אותי לכיתה ב'-2. זה לא כמו היום שאין לזה משמעות. אז המשמעות הייתה שאני עולה לכיתה של הפחות טובים. כיתת 'העולים החדשים', כפי שכינו אותה. ההורים בבית הופתעו. כי הייתי תלמיד שהביא ציונים טובים. אבא שלי לקח אותי איתו, כשהלך לשאול את המורה למה? היא ענתה לו שרק מי שהיה בגן האיכרים ימשיך ב-ב'-1. אבל אני, כבר אמרתי לך, הייתי באותו גן שלוש שנים תמימות. תאמין לי, אבא שלי לא היה רחוק מלהרביץ לאותה מורה, כשהוא שמע את הנימוק הזה. למורה לא הייתה ברירה. עליתי ל-ב'-1".
ומה זה עושה לילד בן שש כשהוא עד לסיטואציה כזו, אני מתעניין. הבנת הרי שהמורה ממציאה תירוץ. זה בונה ומעצים את הילד או להפך?
"אמרתי לך כבר: אני גדלתי לאור המסר של אבא שלי, שאנחנו לא נופלים מאחרים. זה היה המוטו שלו, ובעקבותיו גם המוטו שלי בחיים. זה תמיד חייב אותי להתאמץ יותר. לא הרגשתי שזה גרם לי לתחושת נחיתות. להפך: זה בנה אותי. תראה, אבא שלי אמר לי פעם שהוא יכול לכתוב שלושה ספרים על איך נהגו בו בגזענות. ובכל פעם שהוא נתקל בזה, הוא הפעיל יותר דרישה עצמית, יותר נחישות ויותר חוצפה".
אם אבא של קהלני, משה, היה כותב את הטרילוגיה הזו על 'הגזענות והיחס אליי' אין ספק שפרק משמעותי בספר הראשון היה על שירותו טרום מלחמת העצמאות. "אבא שלי שירת בפלמ"ח", מספר קהלני. "בשלב מסוים הוא וחברים תימנים אחרים שלו ששירתו יחד איתו, שמו לב שלא סומכים עליהם. לא משתפים אותם בפעולות מבצעיות משמעותיות. כל הקבוצה ה'שחורה' הזו קמה ועזבה לאצ"ל. שם חיבקו אותם והתייחסו אליהם אחרת, כולל בפעילויות מבצעיות חשובות. לאחר הקמת המדינה ופירוק האצ"ל הוא חזר לשרת בפלמ"ח (ששמרה עדיין על עצמאותה; ד"ח) ושירת שם בחטיבת הראל".
במלחמת העצמאות היה הילד אבי בן ארבע ("כל חיי – הוריי, אחיי, אשתי וחבריי קראו וקוראים לי אבי. רק בצבא הפכתי לקהלני"). זיכרון חזק שלו מאותה מלחמה הוא בריחת השכנים הערבים. "ערביי נס-ציונה גרו ממש בשכנות אלינו. כילד קטן הרביתי לשחק כדורגל עם ילד בשם מחמוד, שגר בחצר הצמודה לביתנו. במהלך מלחמת העצמאות אני זוכר את הערבים בבריחתם: לקחו את הפקלאות שלהם ולפני שהסתלקו סימנו לנו בידיים: חכו, חכו, אחר כך נשחט לכם את הגרון. כשהם ברחו אבא שלי וחברים שלו הלכו והציתו את הבתים שלהם, שלא יהיה להם לאן לחזור".
מה אתה עוד זוכר מאביך, אני שואל אותו. "הוא היה פייטר. יזם גדול וחרוץ גדול", עונה במיידית הבן שלו. "עבודתו העיקרית הייתה בתחנה לחקר החקלאות, שהפכה בשנות ה-50 למכון וולקני, בית-דגן. שם הוא היה אחראי על המיכון החקלאי. כיוון שהמצב הכלכלי שלנו לא היה משופר, הוא עשה את הכל כדי להגדיל את ההכנסות המשפחתיות: עם משאית של המכון הוא הביא והחזיר עובדים בכל יום עבודה; השיג לול תרנגולות ישן, בו גידלנו 500 מטילות ומכרנו את הביצים שלהן; חכר שטחים חקלאיים, בהם גידלנו בוטנים בקיץ וחיטה בחורף".
קהלני משתמש בלשון רבים, כשהוא אומר "גידלנו", כי כצפוי גם הוא השתתף בנטל העשייה. אלא שעבודה אחת שלו נחרתה בזיכרונו יותר מכל עבודה אחרת; ודווקא זו שהייתה קלה מאוד מבחינה פיזית.
"אני זוכר שבגיל תשע בערך אחד התפקידים שלי היה לסגור את הברזים של צינורות המים שהיו בשטחים החקלאיים. בכל ערב בשעה 10 הייתי עושה את זה. נפש חיה לא הייתה בשטחים האלה כשסגרתי את הברזים. זה היה מפחיד ברמות על. רצתי אל השיברים, סגרתי אותם, ובכל המהירות האפשרית רצתי בחזרה אל המקום בו חיכה לי אבא שלי במכוניתו".
כאן כן שיתפת את אביך בפחד שלך, שאלתי. "נו, באמת", הוא ענה, "נראה לך שבגיל כזה אני אגיד לו שאני פוחד?"
# # #
זוכרים את תווית ה'חוצפן' שהדביק קהלני לאביו? תוסיפו לזה גם את הטייטל 'לקיחת החוק לידיים' ותצמידו בסמוך את האימוג'י עם הפה הפעור בתדהמה. אה, כן, רצוי מאוד גם לחגור חגורות בטיחות, לפני שאתם מצטרפים אלינו לנסיעת האקסטרים הבאה: "בגיל 13 נהגתי במשאית שאבא שלי הביא מהעבודה שלו במכון וולקני", אומר קהלני בנון-שלנטיות משפט, שמשמיט לי את הלסת.
זה לא קצת מוקדם מידי באיזה שבועיים-שלושה, אני תוהה. "מה אתה מתפלא", הוא עונה עם ניצוץ ממזרי בעיניים. "שנתיים קודם לכן נסעתי על טרקטור. אני זוכר את אבא שלי יושב על גבעה, אוסף כוחות לאחר עמל יומו, ואני על הטרקטור חורש או מדסקס. בגיל 14 רכבתי כבר על האופנוע שלו".
טרקטור, אופנוע או משאית – תאמינו לי אין כמו סיפור חניכת חתן בר-המצווה, אבי קהלני ביום שחגגו לו 13 שנים. סיפור שיש בו, צריך להודות, גם הרבה מאוד תושייה מצד אביו של קהלני.
"את חגיגת בר-המצווה שלי דחו בכמה חודשים לחודש ספטמבר. לא בדיוק חודש שאמורים לרדת בו גשמים", מתחיל קהלני את סיפורו המדהים. "האירוע תוכנן להיות בחצר ביתנו. אבי דאג לסדר שולחנות ואמי בישלה שבוע ימים לקראת החגיגה. ביום האירוע, בשעה ארבע אחה"צ, נפתחו ארובות השמיים וגשמים עזים ירדו. אבא שלי, שמר על קור רוח, ונסע במיידי לקפה 'הדר' בעיר. אמר למנהל המקום שהוא מבקש לשכור את הרחבה המקורה של בית הקפה. למתי אתה מבקש? שאל אותו בעל הקפה. 'לעכשיו', ענה לבעל המקום הנדהם. 'בעוד שעתיים וחצי יגיעו לכאן האורחים שלי'. בינתיים הוא יצר איתי קשר והורה לי לשנע את כל התכולה שקשורה לאירוע, מהבית שלנו לבית הקפה. איך בדיוק? עם המשאית שלו, כמובן. וכך היה".
כן, נכון, אפשר ללמוד מכאן גם על התפקוד היעיל וקר הרוח, שראה ולמד קהלני מאביו, במצבים שהכל נראה אבוד. אלא שהמחשבה שהעסיקה אותי כששמעתי את הסיפור הזה הייתה, האם היה מישהו מהנוכחים באותו אירוע שדמיין כי חתן בר-המצווה – שומר החוק הקנאי הזה – יהיה ביום מן הימים השר לביטחון פנים?…
תגיד, אני שואל אותו, ואיפה אימא שלך, שרה, בכל סיפורי עבריינות התנועה האלה. "בכל חיי אני זוכר את אימא שלי מאיימת פעם אחת בלבד שהיא תעזוב את הבית – אם אעשה רישיון לאופנוע כבד", הוא אומר עם חיוך נוסטלגי. "בסוף עשיתי רישיון כזה, אבל גם עשיתי את הכל שהיא לא תדע. את האופנוע של אבא שלי הייתי מדליק ומכבה במרחק ניכר מהבית שלנו".
אלא שאימא, כמו אימא, עלתה בסוף על כך, רק שהיא העדיפה להכיל את זה, כמו שהכילה ובלעה צפרדעים אחרים שהיו בגודל של משאית.
את התיכון עשה באורט יפו. "באותה תקופה לא היה חוק חינוך חינם ולימוד בתיכון עלה הרבה כסף. היינו במצב כלכלי לא טוב ואבא שלי מצא מקום שגם אלמד בו מקצוע וגם אשלם על הלימודים בעבודה. למדתי שם מכניקה עדינה. הלימודים נמשכו שלוש שנים, כך שאת השנה שנותרה לי עד לגיוס עשיתי כעובד במסגרייה".
# # #
לא בטוח שהביטוי 'צחוק הגורל' הולם את העדות הבאה. כך או אחרת, מדובר בסוג של נבואה מצמררת.
"כל החיים אבא שלי אמר לי רק אל תתגייס לשריון", אומר קהלני. "למה? כי הוא סחב טראומה ממבצע קדש, כיצד אנשי הרבנות הצבאית מגרדים גופות של טנקיסטים, שנשרפו למוות במהלך המלחמה".
כשהגיע, במאי 1962, להתגייס בבקו"ם זכר קהלני את אזהרתו של האב ואכן ביקש מקצין המיון 'רק לא טנקים'. "אמרו לי 'בסדר, בסדר'. בערב ישבנו כל החיילים הטריים על האדמה, כמו בשוק עבדים. הקריאו שמות ושלחו כל קבוצה למשאית אחרת. בסוף הנסיעה אתה כבר מבין לבד לאן הגיעה המשאית שאני הייתי בה – לגדוד טנקים בחטיבה 7… בעקבותיי הלכו לשריון גם אחיי הקטנים ובהמשך גם בניי"
צבעי השריון הם שחור וירוק, אומר המראיין ה'מלפפון' למרואיין ה'גנן'. היום צבעי מתגייסי דור 2021 הם צהוב ושחור: צהוב – 'מורעלים'; שחור – שבו"זים, חסרי מוטיבציה. איזה צבע אפיין את החיילוּת שלך בשריון?
"נו, איזו שאלה! אני הייתי משקיען טוטאלי. נתתי את כל כולי. חניך מצטיין אולטימטיבי. גם בסיום קורס מ"טקים נבחרתי כחניך מצטיין. אבל למרות ההצטיינות שלי היו לי גם משברים לא פשוטים".
המשמעותי במשברים שלו, בתחילת שירותו, הייתה ההדחה מקורס קצינים. "חודש אחרי שהגעתי לבה"ד 1 – הודחתי", אומר קהלני בכעס גלוי. "הסיבה שנתנו להדחה: 'הנ"ל ללא כושר פיקוד ומנהיגות'. החזרה הביתה אחרי ההדחה הייתה המסע הכי נורא שעשיתי בחיי, שלא בתנאי קרב. פחדתי להיכנס לבית".
קהלני, לדבריו, היה הראשון בשכונה התימנית של נס-ציונה שהגיע לקורס קצונה קרבי. "אני שברתי את תקרת הזכוכית. אבא שלי קיבל על זה שפע של כיבודים בבית הכנסת. אז איך בדיוק אדווח להורים שלי שהודחתי? כשהגעתי בשעת לילה מאוחרת, אימא שלי חבקה אותי ואמרה שיהיה בסדר. אבל על הפנים של אבא ראיתי את האכזבה וכמה שזה כאב לו. ולמרות זאת, די מהר הוא עודד אותי שזה לא נורא".
כיצד, אם כן, טיפס מודח קורס קצינים בסולם הדרגות עד לתת-אלוף? הקרדיט לכך, לפחות לתחילת הטיפוס, מגיע למפקד גייסות השריון באותה עת דוד (דדו) אלעזר ולסגן הרמטכ"ל יצחק רבין.
"הגענו 13 בוגרי קורס מפקדי טנקים לבה"ד 1 ומתוכנו הודחו באותה עת שבעה", הוא משחזר. "כשדדו שמע את זה הוא רתח. הוא הלך לסגן הרמטכ"ל רבין, וצעק שלא תהיה לו עתודה פיקודית. רבין ניסה להגן על החלטת מפקד בה"ד 1, אבל דדו לא ויתר. נוצר בלגן שלם, כי גם אביב ברזילאי, מפקד בה"ד 1, לא היה מוכן לחזור בו מההדחות הללו. אחרי הרבה דין ודברים וצעקות ואיומים – רבין אמר לדדו שיבחר אחד שהוא רוצה שיהיה קצין. דדו אמר לו: 'קהלני היה חניך מצטיין – בו אני בוחר' ורבין, הרבה בזכות המכבש שדדו הפעיל עליו, עשה דבר חסר תקדים בצה"ל: שלח אותי לקק"ש (קורס קציני שריון; ד"ח) שזה בעצם קורס המשך לקורס הקצינים של בה"ד 1. כלומר העלו אותי לקומה השנייה לפני שעברתי את הקומה הראשונה".
את קורס קציני שריון הוא סיים בהצלחה. "הייתי קצין שריון הראשון והיחיד בצה"ל – מאז ועד היום – שלא סיים את קורס הקצינים הכלל צה"לי.
טבילת האש הראשונה שלו הייתה כמ"פ טנקים בחטיבה 7 במלחמת ששת הימים. בקרב בחאן-יונס בסיני, הוא עבר מטנק אחד שלו שנפגע לטנק שני וכשגם הטנק השני נפגע עבר לטנק שלישי. אלא שגם טנק זה נפגע וקהלני נפגע עימו. "נשרפתי ברמה גבוהה – 60 אחוזים. בבית החולים הצוות הרפואי הכין את אשתי – שהייתה נשואה לי שנה בדיוק – ואת הוריי לגרוע מכל".
איך אחרי 60 אחוזי כוויות הדבר לא ניכר במראה שלך, אני שואל. "כי צריך לדעת איך להישרף", הוא מפתיע כשהוא עונה עם חיוך רחב ובטון עולץ משהו. ומיד מפשיל מכנס, כדי ל'הוכיח' שכל רגלו מצולקת מכוויות. "וכך גם בחלקים רבים ואחרים בגופי שמוסתרים".
על נחישותו ודבקותו במטרה הוענק לו לאחר מלחמת ששת הימים עיטור המופת. אחרי שנה של שיקום ועוד שנת לימודים, שנועדה גם להתאוששות, הוא חזר לטנקים.
ואשתך והוריך ובמיוחד אביך – שנבואת הזעם שלו החלה לקרום עור וגידים (רק הפוך) – לא עצרו אותך?
"אמרו לי שאני משוגע, אבל ידעו שאין להם סיכוי".
# # #
בעקבות הפציעה בסיני ב-67' קהלני יצא במחלקות השיקום לקרב על חייו, אבל אין ספק שקרב חייו היה במהלך מלחמת יום הכיפורים בעמק הבכא, כשלחם שם כמפקד גדוד טנקים.
"במהלך קרבות הבלימה בימים הראשונים של המלחמה נלחמתי ברכס 'הבוסטר', עד שירדתי לעמק שהיה בו חשש כבד מפריצה סורית לעומק ישראל; מקום שנקרא לימים 'עמק הבכא'", מגולל קהלני את סיפור אותו קרב. "היינו בנחיתות מספרית משמעותית. ביום השלישי לקרב שם, נותרנו עם 12 טנקים אל מול 160 טנקי אויב.
"היו רגעים קשים בקרב הזה. הקשה מכולם אולי, היה הרגע שזיהיתי פחד אצל הפקודים שלי. זה קרה כשנעתי עם הטנק שלי קדימה, כשאני עומד חשוף מחוץ לצריח הטנק ומנופף בדגלים לכל הטנקים שינועו אחריי. ההיענות הייתה חלקית. מאוד חלקית. טנק אחד הצטרף – השאר היססו. השתמשתי בנשק יום הדין. אמרתי בקשר: מה קרה לנו? אני מזהה בגדוד שלי פחדנים? אנחנו הרי יותר טובים מהם; יותר אמיצים מהם. מאחורינו אין כלום בין הסורים לבין תושבי המדינה. תתחילו לנוע קדימה'. ואז התחיל לנוע ולהצטרף אליי טנק אחד. ועוד טנק. ועוד טנק. זה היה קרב של מעטים מול רבים, פשוטו כמשמעו.
"הייתי מג"ד, אבל גם מט"ק – המפקד של הטנק בו הייתי. במהלך הקרב הטנק שלי השמיד, בין היתר, ארבעה טנקים שעמדו בסמוך אחד לשני במרחק של כ-25 מטרים מאיתנו. לאחר קרב ממושך ראינו את הסורים מסתובבים ובורחים. נותרנו, אני לא מגזים, עם 3-4 טנקים שתפקדו באופן מלא".
כשראה קהלני את הסורים מסתובבים מיהר לדווח למח"ט שלו יאנוש בן-גל על התפנית ודרבן אותו לשלוח כוח עם כלים כשירים ומחומשים לרדוף אותם. "קהלני, אתה גיבור ישראל", אמר לו יאנוש בקשר החטיבתי והוסיף את המשפט הבא, עליו חזר פעמיים: "אל תסכן את עצמך יותר מדי".
לא מן הנמנע שיאנוש אמר את המשפט האבהי-פולני הזה, כי הוא ידע איזו בשורת איוב הוא אמור לבשר לקהלני, כשיפגוש אותו לאחר הקרב.
חוץ מרוח הלחימה והידיעה שבינם לבין תושבי ישראל אין כל הגנה אחרת, היתרון של הכוח הישראלי על הסורים היה שמפקדי הטנקים הישראלים עמדו חשופים בצריח, כשפלג גופם העליון בחוץ; בעוד מפקדי הטנקים הסורים הגנו על עצמם בתוך הכלים. מפקדי הטנקים של גדוד 77 לקחו סיכון עצום על חייהם, אבל הטיבו לראות טוב יותר מאשר מפקדי האויב את שדה המערכה.
תשלום הדם של גדוד 77 היה בהתאם: בקרבות נהרגו 15 לוחמים, מתוכם 12 מפקדי טנקים (כולל קצינים שפיקדו על טנקים).
על כל אלה זכה קהלני בעיטור הגבורה. בשורה האחרונה של הנימוקים לקבלת העיטור נכתב: "סא"ל קהלני גילה מנהיגות מופלאה וגבורה אישית בקרב קשה ומסובך, אשר תוצאותיו שינו את פני המערכה ברמת-הגולן".
עדות שהובאה בסרט 'עֹז 77' מפי סג"מ קובי ספיבק, שהיה קצין הקשר הגדודי, הרשימה אותי אישית לא פחות מנימוקי עיטור הגבורה. וכך אמר שם סג"מ ספיבק: "אנשים צעקו ובכו וקיללו (במהלך הלחימה בעמק הבכא). היו דברים איומים ונוראים. הדבר שאיחד אותנו כל הזמן, היה אותו קול בוטח ורגוע של המג"ד (קהלני) שאמר כך: 'כאן 10. רות. בסדר. קיבלתי. הבנתי'. וכל הזמן בצורה שקטה, תכליתית ועניינית".
לאחר הקרבות בעמק הבכא והכניסה לסוריה, הורה יאנוש בן-גל לקהלני לחבור אליו לבדו. "הגעתי לג'יפ שלו", משחזר קהלני. "היה חושך בג'יפ ויאנוש הקפיד שהחושך יישאר. שם הוא בישר לי שתי בשורות איומות ונוראות: שגיסי, אילן שמעיה, אחיה של אשתי, נהרג ושגם אח שלי, עמנואל, נפל בחזית סיני. זה קרה כשהוא לקח פיקוד על הטנק שלו בעקבות נפילתו של המט"ק, כשהוא ממשיך לתפקד במקביל גם כטען קשר. על גבורתו וקור רוחו זכה לאחר מותו בעיטור המופת".
האם בתולדות מלחמות ישראל היה מקרה נוסף ששני אחים לוחמים קיבלו עיטורי שבח (עיטור הגבורה ועיטור המופת) באותה מלחמה? על כך ענה לנו ד"ר אל"מ (במיל') בני מיכלסון, לשעבר רמ"ח היסטוריה בצה"ל: "למיטב ידיעתי לא היה מקרה דומה".
# # #
קהלני ואשתו דליה מתגוררים בשכונת כוכב הצפון בצפונה של תל-אביב ("עזבנו את נס-ציונה ועברנו לכאן, כשהתמודדתי על ראשות העיר של תל-אביב ב-1993"). הם גרים בדופלקס הצופה אל שדה התעופה לשעבר 'שדה דב' ("כשראיתי את המטוסים ממריאים ונוחתים אמרתי לדליה שכאן אני רוצה לגור"). לזוג שני בנים ובת, בטווח הגילאים 43-53, ושבעה נכדים.
פסנתר וגיטרות נמצאים בפינה בסלון ("אני חרש באוזן ימין, אבל דליה היא המוזיקלית בבית – מורה לנגינה). בקומה העליונה של הדופלקס 'חממה' רחבת ידיים – מרפסת גדולה מוקפת מחיצות זכוכית, הסוגרות הרמטית מכל עבר. שם מגדלים הקהלנים צמחים וצמחי תבלין לרוב. בחדר העבודה שלו פריטים רבים ממסלול חייו. הבולטים שבהם – דגמי טנקים ("הייתי חבר במשלחת שהביאה ב-1964 מגרמניה את טנקי הפטון ארצה").
החיבה של קהלני לנוסטלגיה מגיעה אחורה במנהרת הזמן הרחק מאוד – אל ערב מלחמת העצמאות. השיר אותו שומע המתקשר לנייד שלו הוא 'כלניות' של שושנה דמארי, שהיה להיט באותה עת.
את הטנקים האמיתיים הוא המיר זה מכבר לטנקי צעצוע בחדרו, אבל לא את רמת-הגולן ולא את חיבור לוחמי המחר להגנתה.
מדי שנה (שאינה שנת קורונה) הוא מעלה כ-40 אלף תלמידי שמיניות, מכל המגזרים ומכל רחבי הארץ למור"ק (מורשת קרב) ברמת-הגולן. שם הוא משתף אותם בזיכרונותיו ובחוויותיו מאותן קרבות. בתום דבריו מעניק להם את דגל המדינה ומשביע אותם להגן עליה. "זו חוויה עוצמתית", הוא אומר. "שמייצרת דמעות ובכי בקרב הנערים והנערות וגם בקרב המבוגרים, כולל אני".
לאחרונה ביקר בארץ מזכיר המדינה האמריקני היוצא, מייק פומפאו. ערב הביקור קיבל קהלני טלפון מלשכת שגריר ארה"ב בישראל. "המזכיר פומפאו מבקש להיפגש איתך ברמת-הגולן", נאמר לו. היה זה ביקור ראשון של מזכיר מדינה אמריקני ברמת-הגולן מאז 67'. מדוע דווקא קהלני ומדוע ברמת-הגולן? באותה פגישה נפתרה התעלומה. "כשנפגשתי עם פומפאו מיד הוא אמר לי: 'אני בוגר הווסט-פוינט (האקדמיה הצבאית של ארה"ב; ד"ח). כשלמדתי שם לפני 35 שנה קיבלנו את הספר שכתבת על הקרב בעמק הבכא. היית גיבור הכיתה שלנו. ולכן אמרתי לפני הביקור לשגריר פרידמן, שהוא יכול לשבץ אותי בביקור הזה בכל מקום ועם כל אחד, אבל בתנאי שיסדר לי גם פגישה איתך בזירת הלחימה'".
