"השיח ברשתות מטריד אותי", אמר הנשיא למצלמה בשבוע שעבר במסגרת קמפיין עם חברת "מטא ישראל", הלא היא, חברתנו פייסבוק. הקמפיין עצמו היה ממש מדויק, אם לא היו משתתפים בו פוליטיקאים, או אם הוא לא היה מגיע מחברת פייסבוק, שבעצמה תרמה לשיח האלים ברשתות החברתיות, כשהיא מחזיקה בערך 70 אחוז מהן.
אם פייסבוק (אני לא קוראת לה"מטא", עם כל הכבוד) לא יודעת לסגור עמוד שפותחים על ילד או ילדה ומכיל תכנים פוגעניים- היא תורמת לשיח האלים. אם פייסבוק לא יודעת להוריד סרטונים עם קללות, הקלות ביותר אפילו, בין אנשים, ובטח פוליטיקאים- היא תורמת לשיח האלים.
הנשיא שלנו באמת איש נחמד. אני יודעת שכל כולו כוונות טובות, אבל חבריו לספסל הפוליטיקה הם אנשים נאלחים שמעסיקים צוותים שלמים של יועצים ואנשי ניו מדיה, במטרה ללבות את השיח. היום אף אחד לא מחפש "דובר", היום אנשים מחפשים היסטוריוני רשת, שילכו ויחטטו בפח הרשת של היריבים. ש"ימצאו עליהם משהו". הדובר לא צריך לדעת להתנסח, לחפש מקורות, להביא ערכים לשולחן, או לדבר עם התקשורת. הוא מייצר את התקשורת והוא עושה את זה ברוח הקרב של הבוס שלו.
לכן, כשיאיר לפיד או איילת שקד- שרק הסריחו לנו את הפיד ממלחמות ביניהם בחודשים הקודמים- מעלים סרטוני "תחשבו טוב" במסגרת הקמפיין, הם לא משדרים לי אמינות וכנות. ולמרות שאני לא מהמטנפות את הפה (הכינוי "אפס", שהוא יותר כמו ציון, הוא הכי קיצוני, להערכתי, שיצא לי כלפי פוליטיקאים), לא שוכנעתי שבא להם להוביל מישנה של מדיניות אחרת.
בעידן שבו לכל פוליטיקאי יש "צבא" צייצנים וטוקבקיסטים, אני ממאנת לחשוב שהם הולכים לוותר על תגובות חריפות ברשת. חלקם אפילו משלמים על זה הון תועפות. "יאללה, תפציצו את העמוד של דודי אמסלם", "חבר'ה צריך להגיב אצל נתניהו, הוא עשה היום סרטון חדש", "ראיתם מה יאיר נתניהו כתב, קדימה, תגיבו לו". "יאללה, חבר'ה, בואו, יש מכות!" החדש.
אני לא מגבה, חס ושלום, שיח אלים ברשת. השבוע נפלה ההצעה להקים ועדת חקירה ממלכתית, שתחקור את פרשת סרסור הסוהרות בכלא גלבוע, בגלל הצבעות נגד או הימנעות מהצבעה של חברות הכנסת מהקואליציה. הרשת געשה. נשים פתחו פנקס ורשמו כל מי ש"העזה" להצביע נגד. כל חברות הכנסת מהקואליציה זכו לכינויי גנאי. אף אחת מהנשים שכתבו את זה לא העזה להבין מה עמד בבסיס ההחלטה שלהן. בדרך כלל, אגב, אנשים לא מבינים את השיקולים הפוליטיים מאחורי החלטות כאלה.
אני יכולה להבין את התסכול, ועוד יותר כשהוא יוצא בצורת קללה עסיסית. אני מודה שאני מקללת כמו ערס במשחק כדורגל כשאני על הכביש. הכביש נהיה מקום מאד מסוכן לנהוג בו, בעיקר באזורי הנהיגה שלי בירושלים. חבר'ה צעירים שנוהגים כמו מטורפים, עוקפים, חותכים, נצמדים מדיי, מהבהבים מהר מדיי. מלחיצים את כל הסביבה שלהם. מנגד, אנשים מאד-מאד-מאד מבוגרים שחייבים לשלול להם את הרישיון. כולם זוכים למילים מאד קשות ממני, אבל זה תמיד נשאר באוטו שלי. פורקן שכזה.
הפוליטיקה הפכה להיות הכביש שאני נוסעת בו והקללות כבר ממזמן לא נשמרות באוטו- הן שם, בחוץ. הטוקבקיסטים הללו הם בדרך כלל אנשים מתוסכלים שלא יודעים איך לשנות את המציאות הקשה שהם חווים ולכן הם מקללים בלי הרף על המקלדת. שוב, אני לא מגבה אותם, אבל בפוליטיקה של היום, אני יכולה להבין למה. המלחמות של האופוזיציה והקואליציה מתנהלות על הגב שלנו. חוקים הוגנים ונכונים לא עוברים בגלל אי הסכמות וחוסר רצון לשתף פעולה.
כשכבר מסכימים על חוקים, הם לא נוגעים לציבור, הם, בדרך כלל, נוגעים לחברה מסוימת או פוליטיקאי אחר: "חוק נתניהו", "חוק ישראל היום", קיצור מהדורות החדשות, העלאת מיסים על חד פעמי. וזה ממשיך. בינתיים, חיילים נוסעים בתא המטען של אוטובוס כי אין להם מקום באוטובוסים לבסיס. בינתיים, שופטים משחררים אנסים הביתה. בינתיים, נשים במעגל האלימות מפחדות שבעליהן האלימים ישוחררו מהכלא ויפגעו בהן.
"תחשבו טוב" זה לגמרי סלוגן מוצלח. הוא פונה לציבור החרדתי מהתנהלות כושלת של פוליטיקאים, אבל הוא גם פונה לפוליטיקאים, על מנת שיחשבו על הציבור החרדתי שבחר בהם. ככה, לפחות אני רואה את זה. אז שנייה לפני שאתם מדליקים (שוב ושוב) את המצלמה של ה"דובר" לעוד קמפיין ריק מתוכן, "תחשבו טוב" ופעלו למען הציבור שבחר בכם. זה, לגמרי, יוריד את הלהבות ברשת.
