רצח נשים הוא כבר ממזמן לא "תופעה" או "אפיזודה" חולפות. הבשורה על עוד אישה שנפגעה על ידי בן משפחה שלה, לרבות בן זוגה, הפכה להיות דבר שבשגרה. בכל שנה נרצחות בממוצע עשרים נשים. עשרים נשים שמרביתן חשו מאוימות וחוו אלימות יום-יומית. נשים שהתעללו בהן כלכלית, מילולית או/ו פיסית עד ל"גאולה" בדמות מותן.
אבל הגאולה לא חייבת להיות מוות. הגאולה יכולה לבוא דרך עזרה וסיוע לנשים נפגעות אלימות ולגברים שמכים אותן. עזרה יכולה להיות שינוי בחינוך. שינוי בתפיסה. שינוי בטיפול בילדים מוכים שהפכו להורים מכים. שינוי בהקצאת המשאבים ושינוי בשיח. אי אפשר לחכות לרצח הבא, לשים יד על הלחי ולומר: 'אוי, זה נורא' ולהמשיך בשגרת יומנו.
השבוע נפתחה בכנסת שדולה של חה"כ לאה פדידה וחה"כ פנינה תמנו-שטה "נשים בצל האלימות". במשך שעות הושמעו עדויות של נשים שחוו אלימות מכל מיני סוגים. כל מקרה נורא יותר מהשני. יום למחרת הגישו חברות כנסת מהאופוזיציה הצעת חוק לפיה נדרשת הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית למניעת אלימות כלפי נשים. ההצעה נפלה ברוב של שלושה קולות נגד. שלושה.
עכשיו, אני יודעת איך דברים קורים בכנסת. חייתי בין כותליו במשך שנתיים ולמדתי כבר כל פוליטיקה אפשרית. קודם כל, מכיוון שאנחנו בחודש שמוקדש כמעט כולו למאבק באלימות כלפי נשים, אז נוסחה הצעת חוק יצירתית שבטח תתפוס כותרות. לא מזלזלת חס ושלום במגישות ההצעה או בתוכן ההצעה, אבל הצעת חוק כזו יכלה לעלות בכל יום בשנה, למשל, עוד במאי השנה כשהמספר עמד על 14 נשים (!!) נרצחות.
דבר נוסף, כשיש בלאגן בין הקואליציה לאופוזיציה, כמו זה שקרה השבוע (תרגילים מהשמאל להפיל הצעות של הימין בשל היעדרות חברי כנסת וקואליציה צרה), אז יש מלחמות אגו שמותירות הצעות חוק טובות בחוץ, בטח ובטח כשהן של האופוזיציה. כך היה עם קצבאות הנכים, כך היה עם התיקון לחוק הפונדקאות, כך קרה עכשיו. וכשיש מלחמות, גם הנשים בקואליציה נאלצות להתמודד עם איומים וכוחניות.
וכך אנחנו מוצאים את עצמנו עם חברת כנסת שמגיעה להצביע כשהיא מחוברת לאינפוזיה. וכך יוצא שעשר נשים בקואליציה, נשים חזקות, מדהימות, עם עשייה מבורכת בקדנציה האחרונה (אפילו לטובת נשים), נאלצות להצביע נגד ההצעה. בדף המסרים שלהן נרשם: "ברור שאני נגד רצח נשים וכל אלימות כלפי אישה, אבל מכאן ועד להקים ועדת חקירה פרלמנטרית, לא הגזמנו?". במילים אחרות: 'לא רעיון שלי- לא מצביעה נגד הקואליציה'.
אז זהו. שבדרך כלל גם אני הייתי אומרת שלא צריך לבזבז משאבי ציבור על כל פיפס קטן ושיש מצב שהקטל בכבישים ראוי לוועדת חקירה מעמיקה יותר מרצח נשים. הרי זה לוקח במספרים. אבל הפעם אני נאלצת להיות 'פארטי פופר' ולהתאכזב מחברותיי, חברת הכנסת בקואליציה. כשנאוה בוקר רצתה להימנע מההצבעה על קצבאות הנכים, היא ידעה איפה השירותים הקרובים, רק אומרת.
ראוי, ויפה שעה אחת קודם, שמדינת ישראל תיקח אחריות ותפתח תכנית לאומית למיגור רצח נשים. תכנית 'אורות אדומים' יושבת במגירת משרד הרווחה כבר כמעט עשור. תקציבים שהובטחו מהמשרד לביטחון פנים וממשרד המשפטים- נתקעים. והעזרה קורסת. אני לא מדברת על העמותות האזרחיות, אני מדברת על המחלקות במשרד הרווחה. עו"סים מרוויחים גרושים, עומסים בתיקים ומחסור אדיר במשאבים לפנות נשים וילדים למקלטים ויתרה מכך- להחזיק במוסדות לטיפול ושיקום גברים אלימים.
לא ביקשתי מאף אחת מהנשים בקואליציה או באופוזיציה שיהיו לוחמות פמיניסטיות מובהקות. זה מסר פמיניסטי מספיק בעיניי להיות חברת כנסת בעולם פוליטי שרובו ככולו –גברי, אבל המינימום הוא לא לתקוע טריז בעשייה נכונה למען נשים, למען חיי נשים, לא חשוב אם היא באה מהשמאל או מהימין. בסופו של דבר, חיי אדם לא צריכים להתחלק בין 59 ל-56 קולות.
