זה היה שבוע ממש מטורף. מלא אירועי יום האישה, אייטמים בתקשורת ועבודה סביב השעון. אבל דבר אחד תפס את תשומת לבי: בדרך כלל אני באירועים האלו עם אותן נשים. אותן אקטיביסטיות או נשים שזוהי עבודתן- בדרך כלל במשרדים הציבוריים. כמעט ולא הכרתי נשים חדשות, כמעט ולא היו החלפות של מספרי טלפון- מינגלינג, בעגה המקצועית.
אין באמת שאלה אם כדאי או ראוי לקיים את יום האישה הבינלאומי. צריך וראוי וחשוב מאוד. אבל כל אחת מאיתנו חייבת להחליט שבשנה הבאה היא מביאה מישהי חדשה ל"שולחן". מישהי שחייבים לשמוע את סיפורה, שהסיפור שלה דורש חקיקה או שינוי מדיניות או תיקון תקנות חדשות. לא ייתכן שבכל שנה נשמע את אותם הסיפורים מפי אותן הנשים.
אני מכבדת מאוד את פועלן של לילי בן עמי או שירה איסקוב. חושבת שזה חשוב להזמין אותן לנאום ולדבר בוועידות וראיונות טלוויזיה, אבל המקרים שלהן הובילו לשינויים ויש עוד הרבה מה ללמוד ולהכיר ולשמוע כדי לקבל החלטות במדינה. בסוף, זה עלינו- האקטיביסטיות. אנחנו צריכות לפתוח את העולם לעוד ועוד מקרים כדי שיבינו שיש דברים שחוזרים על עצמם במדינה. גם בוועדות בכנסת לעיתים מדובר באותן נשים. אין ספק שהן מומחיות כי הן נשות שטח, אבל בסוף לא תמיד מי שמגיעות לדבר זה דווקא אלה שעברו דברים בחיים.
בנסיעה אחת לאחד הכנסים באזור המרכז עצרנו לאסוף מסורבת גט. האישה הזו סיפרה את הסיפור שלה ולא השאירה עין אחת יבשה. מלבד בעלה, שמסרב לתת לה גט, יש לה ילדה עם מוגבלות שהיא נלחמה להשיג אפוטרופסות עליה. כאילו החיים לא זימנו לה מספיק מלחמות. החיים של האישה הזו הם קרב אחרי קרב אחרי קרב. קולה עוד לא נשמע מספיק, בעיניי.
יש הרבה נשים שאנחנו מתקשות לעזור להן. חלקן כבר מספרות לעצמן את הסיפור הקשה כפי שהן רואות אותו. משנה לשנה הוא דרמטי יותר וכואב יותר. אנחנו, האקטיביסטיות, קצת ציניות לסיפורים, יודעות לסנן ולזכך מעט את הדרמה. קשובות, פתוחות לעזרה, אבל הלב כבר מתקשה להכיל כל כך הרבה כאב. לפעמים גם העובדה שאין כמעט זמן לכלום, והעומס, גורמים לאיבוד הסבלנות. לפחות אצלי. זה לא מכוונה רעה.
יש עוד המון נשים שצריכות להישמע. הן שם, משוועות לעזרה ולא תמיד יודעות איך להגיע אליה. לא כולן מכירות שיש להן בעיר יועצת לקידום מעמד האישה. הן בדרך כלל שומעות רק על מחלקות הרווחה בעיר. לא כולן מכירות את המספרים לחייג כשהן במצוקה. לא כולן מעזות. לא כולן נגישות לפרסומים בטלוויזיה או ברדיו. חלקן פשוט שורדות או מנתקות את עצמן כשהן חוזרות הביתה מהעבודה. בא להן לברוח לעולמות הבידור והאינסטגרם ולשכוח מהשכר העלוב או מהקרע הקטן במעיל.
זה לא רק עוני. זה גם נשים שחולות. זה נשים במעגלי האלימות. אלה נשים מושתקות. נשים שלא רואות הרבה חברים או יוצאות לבלות. ויש גם נשים שהן לבד. רווקות או גרושות, או לא עלינו- אלמנות. והן רוצות לצאת ולהכיר, אבל לא ממש יודעות איך, כי כשהכירו את הגבר שלהן זה בדרך כלל היה בגיל מאוד מאוד צעיר או מתוך שידוך.
ואותן אנחנו צריכות לחשוף לפעילויות שלנו, שנה אחר שנה. ואותן אנחנו צריכות לאתר ולבחון אם הן יודעות שאנחנו מגישות עזרה. אותן אנחנו צריכות לסייע לקדם. אותן אנחנו צריכות להביא לשמוע את סיפורן באלפי שקלים ולא רק מרצות מוכרות מהטלוויזיה. כי לכל אחת יש סיפור, ושלהן? הוא הכי מעניין אותי.
