לפני כמה ימים ישבתי עם אישה מדהימה לתרגיל משותף, במסגרת קורס מנטוריות שאנחנו עוברות בירושלים. התרגיל ביקש לגלות ולחשוף כמה שיותר דברים על עצמנו- על איך שאנחנו רואים את עצמנו- באמצעות שאלה אחת: מי את? במשך דקות ארוכות שואל אותך הצד השני "מי את?" ואת נדרשת לענות במילה או שתיים: ירושלמית; אישה; ימנית; יועצת תקשורת… זה לא כל כך קל כפי שנדמה. אחרי 5 דקות מתחילות שתיקות ארוכות יותר.
גם בת זוגתי לתרגיל נאלצה לענות על השאלות הללו. לה היה יותר קשה. הדמעות ניתזו ממנה מיד אחרי המילה הראשונה: אמא. שיחה מעמיקה יותר חשפה בפניי שאותה אישה עוברת מה שנקרא "ניכור הורי" מצד בעלה לשעבר. שניים מארבעת ילדיה לא רוצים לפגוש בה או לדבר איתה, ספק אם מפחדים מאביהם הכוחני.
האישה סובלת ממחלות קשות שבהן הגוף תוקף את עצמו. ברור שמדובר במצב נפשי רעוע שנגרם עקב ההתרחקות משני ילדיה. אחת מהן גורמת לה לעיוורון. כאן מתחיל המצב הבלתי אפשרי שבו היא נמצאת: היא רוצה לראות את שני ילדיה לפני שיהיה מאוחר ולא תוכל לראות אותם, ואני בטוחה שברגע שהיא תראה אותם- מצבה הפיסי ישתפר בהרבה.
כאב לי עליה. ראיתי אישה פצועה כמו חיה וכל שרציתי היה לחבק אותה חזק, ליצור קשר עם שני ילדיה ולנזוף בהם שהם לא נוקטים אצבע להתעמת עם אביהם ולדבר איתה. אולי אני לא מכירה את כל התמונה, ואולי יש עוד צדדים לסיפור שאיני יודעת ומבינה, אבל אמא זו אמא, לא?
ביום שישי ישבתי לקפה עם חברה שסיפרה לי ששני בניה עוברים גירושים, אחד מהם עם ילדים- מתוסכל נורא. הילדים באמצע ונמצאים במצב בלתי אפשרי בין שני הורים שלא מסתדרים אלה עם אלה. ואם זה לא מספיק – בתי המשפט, וגורמי המקצוע, חושבים בצורה קרה ומחושבת ולא רואים כלל את המציאות שבאמצע.
הבעיה עם הרבה הורים שהם לא לוקחים ייעוץ לפני היפרדות. הרגע משתלט עליהם (בעיקר אם הפרידה נעשית בגלל בגידה או כסף) והם מיד שוברים את הכלים. וגם אחרי הריב הראשון, אין ביניהם "אדם מבוגר" שעוצר לחשוב שיש אנשים מסביב שעלולים להיפגע, בטח ובטח – הילדים עצמם.
האנשים הללו, שעושים הכל כדי לנצח ב"מלחמה" הדמיונית שלהם, מכניסים את הילדים למאבק מתמשך, לפעמים על גבי שנים, ולא חושבים איך ההתנהגות שלהם תשפיע עליהם לטווח הרחוק. אותם אנשים שאוהבים לעשות פרצופים למצלמה לאינסטגרם, ומעלים סטורי מפנק כ"נקמה" באקס/ית, עם חיוכים ופילטרים ופוזות, מנהלים את השיחות הקשות כשהילדים בחדר ליד או איתם באוטו. אנרגיות שליליות שחודרות לילדים, שמבינים מאוד מהר איך מתנהלות מערכות יחסים בחיים האלה. והם סופגים הכל.
צריך לדעת להתגרש. ההחלטה לא קלה, אבל יש כל כך הרבה יועצים וארגונים שאפשר ללכת אליהם. אני לא מדברת רק על אדם שחווה אלימות במערכת היחסים ונדרש לפנות מלכתחילה לגורמי מקצוע, על מנת לא להרגיז את הצד השני (כל כך הרבה מקרי רצח קרו בגלל ההחלטה על פרידה מאדם אלים שנעשתה בלי ליווי). אני מדברת על בני זוג שמכל הסיבות בעולם החליטו שזה נגמר וזה הזמן לפרק את החבילה.
בני הזוג חייבים לקבל ליווי. להסמיך אדם, או כמה, שיזכירו להם למה הם התחתנו מלכתחילה ויעזרו להם לסיים את זה יפה, ולו רק בגלל היצורים הקטנים והרגישים שנמצאים בבית ושמים לב לכל תנועה שלהם. הכי קל זה לריב ולקלל כל הזמן. בינינו, אין דבר משחרר מלהוציא את כל הרפש החוצה ולצעוק הכי חזק. אבל בשביל זה אפשר לנסוע לכמה שעות למדבר הקרוב ולצרוח את נשמתכם לבורא. אבל תעשו טובה, בבית, מול הילדים, תהיו חייכנים, תעשו פוזות ותדברו נעים זה לזה. בקיצור, ליד הילדים תהיו יותר אינסטגרם, מאחורי גבם- טוויטר.
