זה היה שבוע של זוויות ראייה. מכירים את המונח "דתי לפי דעתי?", אז השבוע זה היה נכון גם בעולם הפמיניסטי. מספר מקרים ואמירות, שעלולות להיחשב ל"צבועות", נאמרו על דפי ההיסטוריה של האינטרנט והרשת החברתית, והובילו אותי לסכם לכם עד כמה עקרונות הם עניין של זווית ראייה.
העיתונאי והבמאי, רון כחלילי, צוטט, בראיון שנתן ל"גלובס", אומר ש"מה שמזרחיות עושות במיטה, אשכנזיות לא ילמדו". לא נכנסת לאמירות של כל כותב שחסרה לו תשומת לב תקשורתית. באותה מידה הפסקתי להתייחס לחצרוני, אלפר ומלמד. מה שמעניין זה שבסוף השבוע האחרון עלה דיון פייסבוקי בנושא, של אחת מחברותיי הוירטואליות המזרחיות, ובאחת התגובות רשמתי לה "את בעצם אומרת שאם בראד פיט היה כותב את זה אז ניחא", כמובן בהומור. זה הצחיק אותה מאד והיא אפילו ענתה לי: "אפשר לבקש ממנו". כלומר, רון כחלילי- אאוט, בראד פיט- אין. פיט יכול לרשום ולבקש ולומר כל מה שבא לו, כי הוא חתיך הורס ורון כחלילי- לא.
כתבתי על זה בעבר בהקשר אחר. אישה ש"מוטרדת מינית" על ידי גבר חתיך שהיא חושקת בו, לא תתלונן אף פעם על האמירות הסקסיסטיות שיופנו כלפיה, כי זה מחמיא לה. מצד שני, אם הוא אדם "דוחה" שהיא סולדת ממנו, היא תאשים אותו שעבר על הגבול. קל.
זווית הראייה תלוית הסיטואציה קורית גם כשאת נמצאת עם האנשים שאת אוהבת (או אתה). אנחנו מתגמשים בהרבה עקרונות ואמונות כשזה מגיע לבני הזוג שלנו או לילדים שלנו או להורים שלנו. אנשים שחשובים לנו באמת גורמים לנו לשינויים בתפיסות החיים עד כדי וויתורים.
את יכולה להיות לוחמת צדק למען הטבעונות, להיאבק בתאגידים הגדולים (ובעסקים קטנים), לכתוב מאמרים ופוסטים זועמים ברשת החברתית, אבל אם ההורים שלך לא טבעונים (וככל הנראה חזקים ודעתניים כמוך) את בחיים לא תעצרי מבעדם לאכול בשר. לפעמים באותו שולחן אוכל.
קולגה שלי היא אחת הנשים האנרכיסטיות שאני מכירה. היא בועטת במוסכמות ובקונפורמיות, ומאד פמיניסטית בגישה שלה. כשהגיע הרגע לקחת את הילדה לפסטיגל (הכי קונפורמי, בעיניי), היא קנתה כרטיסים בעשרות רבות של שקלים ואפילו קנתה לבתה את אחד מהצעצועים הממותגים שנמכרו באולמות ההמתנה. אפילו היא הודתה בפניי שגם לעקרונות שלה יש גבולות מול האושר של בתה.
אותו הדבר נכון באהבה. אני מכירה פמיניסטיות רדיקליות שמחנכות לזוגיות שוויונית, אם לא מטריארכלית, שבפועל לא מנהלות את משק הבית שלהן כך. הן מתמסרות לזוגיות ומקדישות חייהן ולגבר שלהן מבלי לשלוט ומבלי להפעיל איזשהו "משטר" בבית שבו הן הדומיננטיות.
גם אצלי זה ככה. אומנם איני נחשבת פמיניסטית, בטח לא רדיקלית, אבל אני נחשבת למי שנאבקת למען שוויון מגדרי (ואפילו יו"ר הפורום למקדמות שוויון מגדרי). בשנים האחרונות הקדשתי את חיי להעצים נשים ולהתחזק בעצמי כאישה חזקה ועצמאית. היו לי בני זוג, וכן, בוודאי שרובם יגידו שהייתי טיפוס דומיננטי מאד במערכת היחסים, אבל אז הגיעה זוגיות אחרת. ופתאום הכל נמחק. זה לא אומר שהמערכת הזוגית, שבה אני חיה, מקטינה אותי או מרוממת אותו, אנחנו שוויוניים מאד ויש, בצד הדרך, המון פשרות- בלעדיהן זה לא היה מצליח, אבל אני מגלה בבחורה העצמאית הרבה רבדים של תלותיות "בריאה" (אם יש בכלל מושג כזה).
פתאום אני אוהבת לבשל ולנקות ולדאוג לו. אני אוהבת שהוא בבית ובעיקר, שהוא עוטף אותי ומחבק אותי. יש בי צורך כזה והוא הכי אנושי וממלא שיש. וזה רגש שהוא חזק יותר מכל עקרון. בדיוק אותו רגש שיש לאמא טרייה שאומרת "כן" עייף לכל קפריזה של הילד או ילד עם מצפון רחב שלא מסוגל לומר לאמא שלו "לא". אם ב"אבן, נייר או מספריים" הייתה גם "אהבה", אין ספק שהיא הייתה מנצחת הכל. כן, גם עקרונות.
