כבר ארבעה שבועות שאני מתלווה לחברתי, פגי סידור, עיתונאית מוערכת מהג'רוזלם פוסט, למפגשים אחד-על-אחד עם המתמודדים לראשות עיריית ירושלים. למפגשים מגיעים בין 30-40 אנשים בלבד, חלקם כבר פעילים של אותו מועמד, חלקם פעילים של מועמדים אחרים שבאים לשמוע ולרשום הערות. ויש גם כמה תושבים- אולי אפשר לספור אותם על יד אחת- שחוזרים לשמוע את כולם. שבוע אחר שבוע.
אנחנו כבר לא נפגשים. אנחנו כבר לא יוצרים הזדמנויות לשבת ולהקשיב אחד לשני. הסיבה שבעבר פרחו מנהיגים מוערכים, שתקופת שלטונם צרובה בזכרוננו, היא כי הם נבחרו מתוך מפגשים. כי שמעו אותם. כי הם עברו בית-בית, דלת-דלת, אולם-אולם להסביר, לספר, לשמוע, לשאול ולענות. הכריזמה שלהם דיברה, לא המילים היפות בפוסט.
בשני מפגשים אדירים נכחתי בשבוע וחצי האחרונים. הראשון נקרא "האקתון". יזמה אותו המחלקה לקידום נשים בעיריית ירושלים יחד עם עוד ארגוני ועמותות נשים רבי עשייה וראויים להערכה. המטרה: להפגיש בין נשים מובילות בחברה הירושלמית למען בניית תכניות עבור נשים. כל כמה נשים התיישבו בשולחן עם מנחה והחלו לרקום תכנית על בסיס רעיון שהעלתה מישהי או כמה נשים והייתה עליו הסכמה. התכנית הזוכה גם תצא לפועל, ואני בטוחה שאם יהיו עוד תכניות טובות, הן לא תתפספסנה.
המפגש השני היה של רשות הצעירים במשרד לשוויון חברתי בשיתוף עמותת "שיתופים". גם כאן המטרה הייתה לאגד צעירים מובילים מכל מיני שכבות בחברה, למען בחינת נושאים קיימים במרחב הציבורי ושינויים אפשריים בהם, בכדי שיהיה לצעירים קל ונוח לחיות פה.
צעירים ישבו ביניהם וניהלו שיח על התחבורה בישראל, על אפשרויות הדיור, התעסוקה, על ההבדל המהותי בין צעירים לפני שלושים שנים לבין הצעירים היום. הבנו שאנחנו חיים בחברה מאד שאפתנית, שמקדשת שינויים ולא מוכנה לחיות בתבנית אחת. על דבר אחד לא היה עוררין: בסיום המפגש הזה אמרה אחת הצעירות כי היא מקווה שיהיו עוד מפגשים כאלה כי לא יוצא לנו, הצעירים, לדבר אלה עם אלה. צודקת.
אנחנו כבר לא נפגשים. הפכנו חברת לייקים, טוקבקים, ראיונות בוידיאו, חיפוש עצמי מעבר לים. חיפוש אחר כסף מהיר. אנחנו רוצים שיהיה לנו קל ומהר להגיע מנקודה א' לנקודה ב', אבל לא מוכנים לעבוד קשה למען המטרה הזו. לא עוצרים לחשוב איך נוביל את עצמנו לשם.
אנחנו נאשים כל היום את שר התחבורה, שר הכלכלה, שר החינוך, שר השיכון, שר הרווחה, אבל ככל הנראה שלא נעשה הרבה כדי לרוץ לשם. איפה אנחנו כן מגלים מעורבות? אם החלטנו להיות חלק פעיל ממפלגה, עמותה או ארגון. ומסתבר, שיש ביקוש לזה- כי אנחנו כבר לא נפגשים.
ביום חמישי צפיתי בסרטו המצוין של הבמאי אלירן מלכה ("שבאבניקים"), "הבלתי רשמיים". הסרט מספר על הקמתה של תנועת ש"ס ועלייתה לשלטון- מהמקומי לארצי. באחת השורות בסרט, אומר יעקב כהן בעל בית דפוס, אותו משחק שולי רנד, כי פעם, כשרצית להעביר מסר כל מה שהיית צריך זה נייר, דיו ודבק. כמה פשוט.
הם עבדו קשה, להקים מפלגה. הם הביאו פעילים מהרחוב, מהשטח. הם פנו למנהלי קהילות. הם נסעו קילומטראז' מירושלים, לבני ברק ולאיפה שרק היה צריך. הם הוציאו מכוניות. הם הדביקו מודעות. הם מילאו אולמות והם הביאו 14,000 קולות. מה שבטוח, הם לא פתחו איוונט בפייסבוק וציפו לאישורים.
בכדי שיהיה שינוי, ואולי גם נפסיק לכעוס אחד על השני או להעביר מסרים יבשים בוואטס אפ או פייסבוק, אנחנו צריכים לשמוע ושישמעו אותנו. זה חשוב. נכון, הדיון יכול להפוך לוויכוח ואולי גם לריב, אבל בסופו של יום- אתה או את תוכלו להסביר את עצמכם הרבה יותר טוב. המילים לא ייבלעו, ההגייה תהיה נכונה ופשוטה ואנשים פשוט… יקשיבו. פשוט, לא?
