אני אפתח את הטור בווידוי: הפכתי להיות אחרונת הטוקבקיסטיות כשמדובר במחאות. אני אעשה לייק, את ההאשטאג הנכון ואשתף בסיפור אישי מעצים להעברת המסר (כתיבה תמיד הייתה הצד החזק שלי), אבל לשים נעלי ספורט, חולצה גנרית עם לוגו זועם ולהחזיק שלט כל הלילה-סיימתי עם זה.
הייתי שם. ב2011. יצאנו כל שבת. רציתי, בגיל 25, להיות חלק מהמהפכה הגדולה הבאה. הייתי אז בשלהי תואר ראשון, מפוצצת בחומרים על אנשי מחאה ושינויים מדיניים שבאו בעקבותם: עליית הפמיניזם; הפנתרים השחורים; סרבנות; התנתקות ועוד. אז ב2011 חשבתי שקוטג' לא צריך לעלות 7 ש"ח. גם לא 6.5. בדיקה רפואית קטנה גילתה לי שאני בכלל לא יכולה לאכול קוטג'.
מאז השתתפתי בכמה הפגנות, קטנות וגדולות. ב31 בדצמבר 2017 יצאנו לצעוד ברחובות פתח תקווה, להבטיח ששנת 2018 תהיה שנה ללא אלימות. לצערי, נרצחו יותר נשים באותה שנה. הבנתי כבר אז: מחאות בישראל של שנות ה-2000 פשוט לא עובדות. לא אלימות ולא שקטות. הן מעלות מודעות לחמש דקות, גורמות לנו להזדהות או לכעוס, אבל במדינה של שחור ולבן, שבה כמעט אף אחד לא רואה מעבר לעצמו, ה"אחר" הוא או טוב או רע. ויש באמצע: שלב ה"וואלה, הפתעת אותי, ממך לא ציפיתי".
אנחנו לא מצפים לראות גבר חרדי יושב עם אישה חילונית לשתות קפה. אנחנו לא מצפים לראות דתי עם כיפה סרוגה יוצא עם גברים. אנחנו לא מצפים לראות אישה שחורה בראש מערך הדוברות של משרד ממשלתי (הבוסית הראשונה שלי בעולם התקשורת). אנחנו לא מצפים לראות גיי עומד בראש משרד ממשלתי שאשכרה הולם את הכשרתו ההשכלתית. אנחנו לא מצפים מאישה או אדם ממוצא אתיופי להיות טייסים. פשוט אין ציפיות כאלה. לכן זה "מרגש" ו"מפתיע" בכל פעם שזה קורה והתקשורת מסקרת את זה כאחרוני האייטמים הויראליים.
קראתי מאמר מעניין ב"דבר" על העקרונות של פופוביץ' (מוביל מאבק מחאתי להפלת הרודן מילוסוביץ' בסרביה) להצלחת מחאה. הוא מדבר על 3 עקרונות מרכזיים: 1. תכנון; 2. אי אלימות 3. אחדות. בשלושתם המחאה של בני העדה האתיופית לא עמדה. היה כאן בעיקר פורקן זעם, אבל לא קריאה לפעולה. הנה מסר שיכל לעבוד עבור כל בית ישראל: "הצטרפו אלינו להפגנת תמיכה בבני העדה האתיופית". אבל אני לבנה, כך אמרו לי פוסטים זועמים ברשת, אז אני לא יכולה להביע דעה.
יש שאומרים שהמחאה ההיא, של 2011, עבדה ושינתה מודעות באילנות הגבוהים. ובכן, בסופר מרקט הקרוב לביתי קוטג' עולה 6.2 ₪ ועדיין אנשים בגילאי 30-45 לא יכולים לרכוש כאן בית כי המחירים רק מאמירים. אבל היי, סתיו שפיר ואיציק שמולי חברי כנסת, אולי בכל זאת היא הואילה לחבר'ה צעירים בישראל?
לתקשורת בישראל יש תפקיד מאד חשוב בהבניית מציאות. אם היא תפסיק לסקר רק את הדברים הרעים שקורים בעדה האתיופית, יירד המתח והיראה מהם בקרב אנשים שמרנים מדיי. צריך לזכור, הדור הצעיר שגדל פה כבר חי בחברה מעורבת ולא רואה צבע. הבעיה היא עדיין בדור הוותיק – ראשון או שני לעולים בישראל (מכלל העדות) שמחליט לא להשכיר דירות או לקבל לעבודה אתיופים. וכן, גם בגישה הממסדית כלפיהם. לא כולם רוצחים, לא כולם גנבים.
המחאות האמיתיות יצליחו רק אם התקשורת תהיה מגוייסת למחאה ולרעיון שעומד מאחוריה. תחשבו אם בתקשורת היו מציגים באותיות גדולות דווקא את המחאה החיובית שהייתה השבוע ולא רק את האלימות ה"סקסית". תחשבו שבכותרות של "ידיעות" ו"ישראל היום" לא היו רק טורים של ח"כים אתיופים שמגנים את האלימות (מה, אתם באים לסכסך בתוך הקהילה?) אלא של ח"כים לבנים שקוראים להפסיק את הגזענות?
אני יכולה לתת כאן עוד רשימה של מחאות שלא זוכות לסיקור תקשורתי חיובי לאורך זמן, אלא מדי פעם מוצאים את ה"מחמד" מאוכלוסיית היעד ומציגים אותו לראווה. תאמינו לי, אני רואה מה תחקירנים מחפשים כל יום. ואני לא אאשים רק את התקשורת. הנהגת המדינה באמת צריכה להתעורר ולהקשיב לקולות הציבור ולח"כים שנבחרו לייצג אותם. אי אפשר להתחשב רק בקולות השרים וראש הממשלה. ובכלל, תתחילו להקשיב.
