כל שבועיים נרצחת אישה על ידי בן משפחה. בדרך כלל זה בן הזוג שלה. לרוב- רצח שהיה אפשר למנוע, כי היא מוכרת לרווחה או שהיו תלונות במשטרה. אפשר ורצוי לצמצם את תופעת האלימות במשפחה, אבל לפני הכל- צריך להרגיע את מדינת ישראל, שהפכה, אף היא, למדינה מאוד אלימה.
ביום חמישי האחרון נפגשתי עם מי שהייתה מנהלת בית הספר שלי ביסודי, שושנה שהם. החלטתי להגיש את שושנה כמועמדת לעיטור יקירת ירושלים בתחום החינוך. אחרי שלושים שנים פגשתי את האישה ששיטות הלימוד שלה השפיעו ומשפיעות עליי עד היום. בית ספר שכל כולו הוקדש לאוריינות לימודית. בית ספר שלא הייתה בו כמעט אלימות. מכל העולם הגיעו להכיר מקרוב את בית הספר הזה, שהוא דוגמא ומופת.
ואיך לא הייתה בו טיפה של אלימות? כי שושנה, שניהלה את מוסד הלימודים הזה ביד רמה, דאגה שעל כל תלמיד בעייתי תהיה מורה שתלווה אותו. בהפסקות היו מורות משגיחות שהוכשרו לזהות אלימות לפני שהיא קורית. כשילד נענש ונשלח לחדר המנהלת, שושנה כיבדה אותו בתה ועוגיות ובדקה מדוע זה קורה. הייתה הקשבה לילד. היא ראתה אותנו כאינדיבידואל ולא כקולקטיב. המורות והתלמידים יראו ממנה, אבל זו לא הייתה יראה מתוך פחד, אלא מתוך כבוד. וזה משנה את הכל.
אנחנו חיים בעידן בלי כבוד: התושבים לא רוכשים כבוד להנהגה; אין כבוד לבעלי מקצוע; אין כבוד של ילדים להוריהם ולאור נתוני הגירושים בישראל (וצמיחה של תופעת סרבנות הגט)- אין כבוד בין בני זוג. חוסר הכבוד הזה הוא תוצר של חוסר אמון שיצרה המערכת: אם אי אפשר להתלונן במשטרה ולקבל תגובה הולמת- אין אמון. אם הממשלה מוחלפת תדירות ויוצאים להרבה בחירות – אין אמון. אם הורים לא יכולים להשליט משמעת בילדים ולשים להם גבולות- אין אמון. אין אמון שווה לחוסר כבוד.
האלימות לא ניכרת רק במשפחה. האלימות ניכרת בכבישים. בתורים בסופרמרקט או בחניונים. זה קורה בבתי החולים ובמרפאות כלפי הצוותים הרפואיים. אנשים בפוסט טראומה תמידית שגורמת להם לתסכול ולאובדן הסבלנות במהרה.
החודש הזה, שמוקדש לאלימות כלפי נשים, מתייתר כשבחוץ האלימות גואה בכל רובד ותחום. אם אנחנו לא מלמדים את הילדים שלנו לדבר או לנהוג בכבוד למבוגרים מהם- איך נצפה שמחר הם יתנהגו בכבוד לבני ובנות זוגם? כשחברי כנסת הולכים מכות בתקשורת- איך אפשר לצפות שבני נוער לא ירגישו חופשי להשתמש באלימות כפתרון לעימותים ומחלוקות?
כדי לטפל באלימות צריך לחזור לאותה שושנה שהם. טיפול שמכיר באדם כאינדיבידואל. טיפול שמבין שצריך לטפל באדם אלים מהיסוד ולא להשליך עליו את מה שאנחנו יודעים ומכירים מאנשים אלימים אחרים. כל אחד עם השק שלו. כל אחד עם התסכול שלו: אצל האחד זה מעגל אלימות מהבית, אצל אחרת זה בעיות בפרנסה, אצל נוספים זה התמכרות ועוד אלפי סיבות שהן מאוד פרטניות ודורשות טיפול כזה.
המשטרה היא המורה- היא צריכה להיות זוג העיניים והאוזניים שתפקידו לעצור את האלימות כשהיא מתחילה. נכון, יש מחסור בכוח אדם ואי אפשר להיות בכל מקום כל הזמן, אבל אם יש כבר נורות אדומות, זה חטא מאוד גדול להתעלם מהן.
אנחנו צריכים להיות שכנים טובים יותר. נהגים טובים יותר. אזרחים טובים יותר. בני זוג טובים יותר (שזה אומר גם להתרחק ולטפל בעצמנו לפני שמריבה הופכת לאלימות). הורים טובים יותר (ואני אוסיף: אחראים יותר) ומנהיגים טובים יותר. עצרו את ההשתלחויות הרדודות והאלימות. עצרו את השיח המתלהם. זהו אלימות שנייה לפני שהיא מתדרדרת והכי חשוב- טפלו בה.
