"עזבי אין לי זמן", "אני צריכה לדאוג למשפחה שלי", "לא נראה לי שיש לי סיכוי", "את ראית מול מי אני מתמודדת? אולי נרד מזה?", "אני נראית גרוע, תשתמשי בתמונה הזו וזהו". אלה רק חלק מהמשפטים ששמעתי מחברה שאני מנסה להריץ בבחירות למינהלים בירושלים. אלה אותם משפטים שאני שומעת כבר שנים ממתמודדות לתפקידים שונים- ציבוריים ופרטיים.
את השבוע פתחתי בהרצאה מכוננת של כלת פרס ישראל, הגב' רות רזניק. היא סיפרה לנו על הריצה שלה בהרצליה למועצה. רזניק רצה בעידן שבו כל שנדרש לך היה בעיקר אומץ. לא עוקבים בפייסבוק, לא ערוץ טיקטוק מצליח ובטח לא תקציב ייעודי לקידום ממומן. אולד סקול אמיתית שבה העשייה שלך בשטח היא בעיקר קובעת.
במבחן הזמן, למרות הקידמה הטכנולוגית, הטיפים שנתנה רזניק למשתתפות עומדים קיימים ושרירים. נכון שבימינו צריך לשפוך הרבה כסף ולנצל יותר קשרים, אבל זה מספיק לפעם אחת. כדי להתמיד בעולם הפוליטי, אתה צריך להביא קבלות. אף אחד עוד לא ערב לאחר, אחרי שזה איכזב את בוחריו. אנשים יקדמו אותך, אבל ייעלמו אם לא תייצר את הסיבה לבחור בך שוב.
העולם הפוליטי הוא אכזר. כל הMETOO שבעולם לא יעזרו להפיג את הפחדים שיש לנשים, הרבה מאשר לגברים, בריצה לתפקיד ציבורי או גבוה בדרגות. ככל שמתקדמים למעלה מכבש הלחצים פועל והחשיפה בעשור השלישי למילניום הנוכחי, לא הוכחה כמיטיבה באמת. נדיר למצוא דמויות מובילות שחפות מביקורת אכזרית וקרה. וכל עוד זה המצב, נשים לא ימהרו לרוץ בפוליטיקה וייתכן וניתקע על ייצוג שנע בין רבע לשליש נשים בכנסת.
אבל הדורות שגדלים פה, דור הY והZ, הם כבר חיים את החיים שמפחידים את הדורות הקודמים להם. הם נולדו עם מצלמה מול הפנים ומבינים שמאחורי המקלדת נמצאים אנשים "חסרי חיים" ו"אומללים". טיילור סוויפט כינתה אותם HATERS- "שונאים". ומ"הייטרס" לומדים להתעלם. גם אהדת הקהל היא משהו שהדור הזה למד בצ'יק וצ'ק- איך להשיג מספר עוקבים גבוה עם מינימום תקציב והרבה עבודה על התוכן. אם אתה מעניין ומשקיע- אתה תצליח. נקודה!
זו הסיבה שאנחנו נראה, עם הזמן, הרבה פחות התלבטויות ומשפטים, כמו אלה מתחילת הטור. אנחנו נראה הרבה פחות חששות ופחדים מהחשיפה התקשורתית והציבורית ומהתוצאות ההרסניות שלה. למבוגרי- ובעיקר, למבוגרות- המחר פשוט כבר לא יהיה איכפת.
אבל נחזור לדור הX. נשים הן באמת זן מיוחד. ברובנו אנחנו מולטי-טאסקינג שיודעות לעשות הכל, ומה שאנחנו לא יודעות- אנחנו יכולות ללמוד במהירות. אנחנו סתגלניות ויש לזה קשר אדוק לעובדה שנדרש אופי כזה למי, שבשלב מסוים בחייה, סוחבת 9 חודשים אדם נוסף בתוכה. הדבר הכי מצער זה שנשים לא למדו עדיין לקחת את הכוח הזה, את הייחודיות שבהן, כדי להתעקש על מה שמגיע להן.
אנחנו מתקשות לבקש עזרה. אנחנו מתקשות בהצבת גבולות. אנחנו לא מכירות בערך שלנו ובעשייה שלנו. ברגע שנתגבר על שלושת אלו, הרי שאנחנו באמת נפרוץ עוד ועוד תקרות זכוכית לדור הבא, ובעיקר- לדור הנוכחי. יותר אימהות יעזו- גם כאלה שאינן אקדמאיות ונחשבות ל"פורצות מאוחר".
אין שום הבדל מהותי בין לנהל את ועד ההורים בבית הספר של ילדיך לבין לשמש דירקטורית בחברה. אין שום הבדל מהותי בלהיות ועד הבית מלנהל חברה. אין שום הבדל מהותי בלטפל במשפחה וילדים מלנהל עובדים. סדרי גודל אחרים, אותה אחריות.
אנחנו צריכות לפעול כל הזמן כדי להצמיח פה עוד ועוד "רות רזניק" כאלה- אמיצות, יזמיות ודעתניות. אנחנו צריכות לגייס את כל המשאבים שיש לנו כדי להתגבר, לא רק על המועמדים שמולנו או קשיי התקציב, אלא גם על כאבי הבטן המתלווים לזה. ברגע שנעבור את המכשול הזה- הדרך תהיה סלולה ובטוחה בכיוון הנכון.
