לפני כמה ימים, חבר מהשמאל כתב פוסט בפייסבוק ובו הוא מקווה שבליל הסדר המצומצם שלנו, נחשוב על הפלסטינים שנמצאים בהסגר כל הזמן. עניתי לו שכדאי מאד שההנהגה שלהם תחשוב עליהם ושבזמן הזה אני אחשוב על ניצולי שואה שנמצאים בבתי האבות בסכנה, או, להבדיל, על ההורים שלי שלא ראיתי חודש ובכלל זה על עם ישראל שנמצא כעת בצרה ושם מבטחו בהנהגה שלו- שדואגת לו מבוקר עד ליל, לכל צרכיו ומחסוריו. האומנם?
בימים האחרונים אני קוראת הרבה על החברה החרדית. כל צד בסיפור עושה עוול לצד השני, לא בטוח שבמתכוון. התקשורת מנכרת את החברה ומכוונת אצבע מאשימה לכל מי שלובש שחור ועטור פאות. פלגים מסויימים בעולם החרדי מנכרים את המדינה ובתוכה את ההנהגה והאכיפה. וחרדים רבים כותבים על הסגר הכפוי כשהם מאשימים את כולם- התקשורת והמדינה- שלא עושים מה שנדרש להגן עליהם. את כולם, חוץ מאת ההנהגה שלהם.
שר הבריאות והמנכ"ל שלו אובחנו כחולים בקורונה. כך גם רבנים וראשי קהילות. שתי הערים שבהן ההידבקות גבוהה הן ירושלים ובני ברק, בעיקר בקרב האוכלוסייה החרדית, כך מספרים. האם הנתון הזה נכון לגבי ירושלים? נכון לכתיבת שורות אלה, העירייה, בשונה מרשויות אחרות, לא מפרסמת נתוני אמת לתושבים על אזורי ההדבקה בשכונותיה. המידע הזה רלבנטי בעיר מעורבת כשלנו.
אבל נחזור שנייה להנהגה החרדית גרידא, ולא לאלה הנשלטים על ידה. עשרות חברים חרדים שלי כתבו מדם ליבם על המצב: חלק על ההשתלבות שלהם בחברה ("עשיתי צבא", "אני גם קונה בזארה") מתוך מטרה להבהיר שהם קשובים להנחיות ומגויסים למטרה, בדיוק כמו כל האוכלוסייה, וחלק, שגם הם רצו להוכיח שהם קשובים להנחיות, מסבירים על הקושי בהסגר בעיר או שכונה, שגם ככה קשה בה ביום-יום.
ידידי, העיתונאי יוחאי דנינו, סיפר על הסגר בבני ברק, עיר שבה אין פריבילגיה של מחשב לכל ילד (שלא לדבר על אינטרנט חופשי ללמידה מרחוק), בקושי 3 סופרים גדולים על אוכלוסייה של 200 אלפי אנשים ומנטליות אחרת לגמרי. סגר שממיט עליהם אסון יותר גדול מהקורונה.
חברתי, יעל, סיפרה ששמעה על הקורונה מרכבים שהסתובבו בשכונות והזהירו- לא ברור ממה. אוכלוסייה שניזונה מפלשוויקים כחדשות ומהודעות וואטס אפ. לא לכולם יש אינטרנט פתוח לרווחה לחקור את הקורונה ואת מימדיה. ספק אם יודעים מה רמת התחלואה והמוות בעולם- מידע שלכל חילוני, דתי או מסורתי יש בשלוף.
אף אחד מהם לא האשים את נבחרי הציבור שלהם במצב. המדינה שלנו יודעת שיש "סטטוס קוו", אבל לא מבינה למה. המדינה שלנו יודעת שחינוך חרדי הוא יקר- כי יש שם יותר תלמידים- אבל היא לא סופרת את החינוך החרדי באמת. המדינה שלנו הייתה מוכנה כמעט לכל תרחיש במשבר הזה- כלכלית ורפואית- אבל לא הייתה מוכנה לתרחיש החרדי: חיים בעולם בלי אפשרויות.
ולכל מי שמצקצק בלשונו על החברה החרדית: להאשים אותם ש"הם כאלה", זה כמו להאשים גייז שהם "כאלה". זה עולמם. זו תפיסתם. הם יראי שמיים, מבורכי ילדים ובעיקר- נטולי אמצעים כמו יתר האוכלוסייה. ועדיין- הם חלק מהאוכלוסייה. חלק נכבד. ומי שלא דאג לאורך השנים, להסביר את זה לממשלות בדורות האחרונים, לא דאג לאוכלוסייה הזו, נקודה.
האוכלוסייה החרדית צריכה להתעורר טוב-טוב מהקורונה ולהבין משהו אחד: היא צריכה הסברה יותר טובה. ועד שלא יקרה השינוי הזה, בפנים ובקול שמייצגים אותם באילנות הגבוהים, אנחנו נביא בהם בעיניים של המצלמות: הוידיאו שאדם ארעי צילם; צלמי התקשורת שמסקרים את ההפגנות ואת ההיתקלויות עם המשטרה; סדרות טלוויזיה שכתובות ברמה הוליוודית, אבל לא מתמודדות עם בעיות אמיתיות של החברה ונבחרי הציבור שלהם, שלא מייצגים אותם, כי הם יושבים טוב- טוב על מעטפות עם כסף ובתים (אולי יותר מאחד) עם לא מעט חדרים לילדים ולנכדים. תתעוררו, חברים, שינוי הוא לא בהכרח רע. לפעמים הוא ברכה.
