הייתי בת 15 ו11 חודשים כשידעתי איך נראה בית קברות מקרוב. נערה, שבמקום להמרות את פי ההורים בשטויות של ילדים, או לרדוף אחרי נערים בני גילה, בוכה כל שעה עגולה, כמו לפי הזמנה. הייתי בחמש לוויות עוד לפני שמלאו לי 17. משהו שם רדף אותי ואני אותו. לא יכולתי לשים על זה את האצבע.
אף אחד לא באמת ידע לנחם אותי: החברים לצידי חוו טראומה משל עצמם, לא תמיד רצו לדבר על זה. המשפחה שלי הייתה סופר רגישה, אבל ניסתה להעביר נושא, בשבילי. המורים שלי היו חסרי סבלנות ושלחו אותי לטיפול קלוקל (שבדק אם הילדות שלי לא הייתה בסדר. כאילו שזה מה שפוצץ לגורמים את החברים שלי). חוויתי משבר ובעיקר- חטפתי התקפי חרדה מנטישה תכופים.
שיחקתי אותה גיבורה, אבל שלוש שנים אחר כך כבר הייתי חייבת להיכנס לטיפול פסיכולוגי. ואחריו באו גם דיקור, NLP ושחרור מדפוסי התנהגות. זה לקח עשר שנים ועזר ב60 אחוזים, מבלי לזלזל באף אחד מהמטפלים שלי.
יש משהו שאנשים שוכחים: הטראומה לא עוצרת את החיים. שבוע אחרי ששני אביצדק ז"ל, חברתי, נרצחה, נסענו למשלחת לגרמניה, שהיא הייתה אמורה להשתתף בה. קיימנו שם טקס זיכרון, ואחר כך הלכנו לשתות כמו מטורפים, גם קצת עישנו, האמת. ומצאתי זמן להתאהב, כמו שכל נערה בת 16 עושה, בבחור גרמני שהיה איתנו במשלחת. כי החיים נמשכו בצל הטראומה. זה טבעם.
וכשאת חושבת שהשכול הוא הטראומה היחידה בחייך, את לא שמה לב למופקרות – שאת כבר לא שמה ז** על החיים ועושה מה שאת רוצה. את לא שמה לב להתנהגות מתירנית, לשפה בוטה לוויתורים באהבה. את מתעלמת מהבגידות של בן זוגך או מגברים שמטרידים מינית וחורגים מסמכותם, רק כדי שלא יעזבו אותך לבדך. מוצאת נחמה באהבה לא בריאה.
ובכל פעם שקורה לך משהו רע- את מקבלת דו"ח, קרוב משפחה בבית חולים, את רבה עם מישהו או מתאכזבת מחברים- את חוזרת אחורה ומייחלת שאת היית באוטובוס או במדרחוב ההם. ככה זה. שום טיפול לא עוזר להתמודד עם תסכולים.
ולכי תסבירי. לכי תסבירי למה את מתוסכלת כשאת מאבדת עט. כן, עט. כי איבדת פרופורציות לגמרי. כי חרדה מנטישה ואובדן היא דבר אמיתי. דבר שקשה להפטר ממנו כ"כ מהר. גם אם יגידו לך לנשום 5 פעמים לפני שאת אומרת משהו. גם אם דמות אוהבת בחייך תתן לך חיבוק מרגיע (שאת בהתחלה מסרבת לקבל). גם אם יבקשו ממך לכתוב את זה או לפרוק אצל חברה. ברגע שאת מאבדת עוד משהו, הכל מתמוטט.
וילדים היום חווים דברים. הם בטראומה לא פחות גדולה, גם אם לא חוו אובדן. הם חווים טילים ואזעקות בדרום. הם חווים בריונות ברשת. הם חווים את המיניות בצורה לא נכונה ולא מוסברת או מתווכת. הם חווים גירושים כואבים. הם חווים אלימות במשפחה. הם בחרדות.
ואני לא פסיכולוגית, ואין לי מושג איך לעזור להם. כי לי לא עזרו. ואני לא מאשימה אף אחד, כי ניסו. והדבר היחיד שמרגיע אותי זה החיבוק של קרוביי שמסביר לי שאני לא לבד. שהכל יהיה בסדר. ומלבד החיבוק, שהם בטוח צריכים, תדרבנו אותם לדבר איתכם. על הכל. תתעניינו ותשאלו. בהתחלה הם לא יענו, אבל אחר כך הם פשוט יתפרקו. תעשו הכל, כדי שהם לא יתמוטטו בהמשך מדברים קטנים, כמו לאבד עט.
