כבר 4 שבועות שלא פירסמתי טור אישי. היה לי הרבה על מה לכתוב ובעיקר- על כלום לכתוב. בכל תחילת שנה אני עוברת, כמו מרבית מכם, תהליך התבוננות ובחינה על השנה החולפת. השנה, משום מה, לא זכרתי כלל מה שעברתי בשנה האחרונה ובעיקר לחצתי על עצמי להתחיל את השנה הזו ברגל ימין. משום מה, זה הכניס אותי לדיכאון אמיתי.
כל מה שניסיתי לא עזר לשפר את מצב הרוח. טיילתי בעולם, שקעתי בעבודה (אני אוהבת את העבודה שלי), בישלתי, אכלתי, יצאתי לבלות. התבוננתי בנופים היפים ביותר והקפתי את עצמי במשפחה ובחברים ובבן הזוג האוהב שלי. ועדיין- דמעות זולגות והערך העצמי בנפילה.
אם לרגע נעצור ונתבונן על השנה החולפת, אני אמורה להרגיש בת-מזל. יש בחיי שפע אדיר והזדמנויות כבירות. יש גם הרבה אכזבות, אבל אני יודעת שהן חלק מהלמידה שלי. עם זאת, גם כשנכשלתי בעבר, הצלחתי להרים את עצמי ולהפוך את העז למתוק. הפעם הכישלון היה צורם מדיי.
כשאת מנהלת חיים אקטיביסטיים, אז יש לך עומס אחר- בעיקר רגשי. את רוצה להציל את היקום, ולא תמיד הקלפים שמחלקים לך הם הנכונים ביותר. גם כאן, את צריכה לעבוד מאוד קשה עם מה שיש לך ביד. היציאה לבחירות גדעה המון תהליכים, כמו שקורה כבר קרוב לשלוש שנים. גם השיח הציבורי הוא קשה לעיכול. כמי שחיה ונבנית מתקשורת, אני מתקשה מאוד להכיל מגוון רב של דעות, כשרובן המוחלט ארסיות. מתקשה להבין גם למה.
בכרטיס הביקור שלי רשום: "מורן שמואלוף- יוצרת את החיבורים עבורך". לפתע הרגשתי שאני לא מצליחה להיות אישה של חיבורים. בעיקר, לא הרגשתי שאני מתחברת לעצמי. כל הזמן ניסיתי להבין מה אני עושה לא בסדר. יש הרבה דברים מוטעים בחיי, אבל גם יש הרבה דברים טובים.
התחלתי לחשוב שמגיע לי. מגיע לי להתפרנס בכבוד. מגיע לי לקבל כבוד. מגיעה לי אהבה מכילה ומקבלת. מגיעה לי משפחה תומכת. מגיע לי להיות מאושרת.
הבעיה עם "מגיע לי" זה שהביטוי הזה מטיל אחריות על כווווולם, חוץ מעליך. התחושה היא לא של הוקרה והכרת הטוב, אלא של "עשיתי טוב- עכשיו תביאו לי טוב חזרה". זה לא עובד ככה. יש שני דברים שצריך ללמוד בחיים: לומר תודה על מה שיש ולבקש עזרה כשצריך. ובשביל שניהם צריך לדעת דבר אחד: מה אני רוצה.
את השיעורים האלה אני לומדת כל יום. לומר בחוזקה מה אני רוצה באמת. רק אז אני יודעת על מה לברך ולמה לשאוף. הידיעה הזו היא המרגוע האמיתי שלי. אני מסתובבת כבר המון זמן בתחושה של "הנה, הגשמתי את החלומות שלי" ואז מגלה ש"אופס", הגשמתי את כולם. טוב, לפחות את רובם.
אז אני הולכת להשקיע את השנה הקרובה בלנסות ולהשיג את מה שאני רוצה, אבל לפני זה- לגלות מה זה. מה השאיפות שלי, אילו חלומות יש לי עוד להגשים ובעיקר- מה ומי אני צריכה בשביל שזה יתגשם. אני משנה את הסמנטיקה מ"מגיע לי" ל"אני ראויה ורוצה את זה". נקווה שזה יחזיר לי את השליטה בחיים. שנה טובה.
