ילדים זה עם אכזר. מה לעשות? מה כבר הם מבינים? הם רואים שחור או לבן, טוב או רע, ואז בחלומות מבליחים כל הצבעים ביחד לתוך חדי קרן וקשת בענן, אבל עד אז? "ברוכים הבאים לג-י-ה-נ-ו-ם". הכתבה על הילדים המנודים ב"אולפן שישי" שברה את לבי. כמה מבאס הרעיון שילד נשאר מאחור במסיבות יומולדת, במשחקים בחצר וסתם בכיתה כשכולם מתלחששים מאחורי הגב של המורה. בדרך כלל עליו.
בשנתיים האחרונות אנחנו עדים לתופעה של "אביה היקרה חוגגת בת מצווה, השעה 9 והאולם ריק. כל מי שיכול- בואו בהמוניכם". מי מאיתנו לא מפחד שזה יקרה לו? שתקרה לו "היומולדת של אביה" ושאף אחד לא יגיע? כשאתה ילד זה מצלק אותך לכל החיים. אתה נותר נטוש ושבור לב.
אני לא חוויתי משבר יותר מדיי גדול בתור ילדה. תמיד הייתי חברותית והחרמות שעשינו התרכזו בעיקר בתוך המעגל החברתי שלנו, לא כלפי חוץ. חברה אחר חברה – החרמנו את מי שעיצבנה הכי הרבה. גם אני "זכיתי" לחרם, בתקופה הכי שמחה בעולם- פורים. דמיינו לעצמכם איך זה היה להגיע לבית הספר מחופשת עם משלוח מנות וכמעט אף אחד לא דיבר איתי. צלקת זה לא השאיר אבל זכרון מר-כן.
ובאופן כללי גדלתי בסביבה תומכת שלא קיבלה בריונות. ולכן, מי שהיה אלים או רע ואכזר- הוא זה שהודר מהחבורה באמת. אני חושבת שמה ששינה את דעתי לגבי חרמות בבית הספר הייתה שיחת טלפון שקיבלתי מאמא של החברה הכי טובה שלי דאז, עדי. כנראה "הגיע זמנה" לחרם ויום שלם לא דיברנו איתה. האמת, כאב לי, אבל ילדותית מתמיד (בכל זאת, ילדה בכיתה ד') הלכתי אחרי מלכת הכיתה ומה שהיא "הורתה" לעשות. אבל אותה שיחת טלפון שינתה את הכל. הבקשה של האמא שאני, חברתה הטובה של בתה, אעצור את החרם הובילה אותי לחשוב שזה בידיים שלי. שאני צריכה להיות הבנאדם הגדול בסיפור ולחבר את עדי שוב לכולן ולהפסיק את המעגל.
אם זכרוני אינו מטעה- זה היה החרם האחרון שעשיתי בחיי על מישהו. היו ריבים, אבל של גדולים, כלומר, סובייקטיביים. אם אני החלטתי לא להיות חברה של מישהו או מישהי אז רק אני לא דיברתי איתו ואם זה נפתר אז רק מולי. לא הכרחתי עוד אף אחד לא לדבר עם מישהו אחר בגללי.
אם יש משהו שלמדתי מכל החוויות האלה זה שהתערבותם של הורים ומורים כאחד היא הכרחית. שיחת הטלפון של אותה אמא שינתה הכל והיא גם תשנה עבור ילדכם. אין, ולא צריכה להיות, סיבה שילדכם ירגיש מוחרם. לא הצלקת על שפתיו, לא צבע עורו או המבטא שלו, לא העובדה שהוא בא מבית עם מעט אמצעים, לא העובדה שהוא הכי טוב בכיתה או זה שמביא את הציונים הכי גרועים. עליכם להיות מעורבים ולזהות מהיכן זה נובע ולטפל. לערב את כל הגורמים ולהילחם עבור הילד שלכם.
זוכרים את הרגע ההוא בסרט, שאמא של אביה קראה לילדים לבוא לחגוג יומולדת עם הבת שלה? זה רגע מכונן של אמא לביאה שרצתה את כל הטוב לילדה שלה. לילדה היחידה שלה. נכון, זה קטע קשה לצפייה, ואולי זו לא דרך הפעולה היחידה והנכונה אבל גם זו דרך. תעזרו לילדכם, פתחו את לבבכם וביתכם ותיזמו מפגשים. אולי לא כל 30 התלמידים בכיתה יחבבו את ילדכם, אבל מספיק אחד או שניים שיבינו כמה הוא מדהים ויתחברו אליו. והכי חשוב- תדאגו שילדכם לא יהיה זה שמחרים, כי יום אחד זה יתנקם בו ובכם. למדו את ילדיכם סובלנות מהי ועד כמה חשוב לקבל את כולם כשווים.
