לא מעט אנחנו חוזרים בחיים על המנטרה: המטרה מקדשת את האמצעים. זה חוזר בעיקר בעבודה ציבורית, התנדבותית וגם לא: אנחנו עושים דברים שלא בדיוק גורמים לנו גאווה, רק כדי להשיג מטרה נעלה יותר ולהביא לתוצאות הכי טובות למען הכלל. אבל איפה נחצה הקו האדום? האם כל האמצעים כשרים? האם פגיעה בזכויות של אחד מותרת כדי להגן על אחר? מה מידת הסבירות של המעשים, ומתי מחליטים מי חשוב יותר מהשני?
עם השאלות האלה מתמודד בית המשפט כל יום, ניכר שבשנים האחרונות בית המשפט לא רואה את מידת הסבירות והצדק שבדבר. הוא מתיר לפנות ישובים למרות שבצד השני לא דורשים שם בנייה; הוא מתיר קיום מופעים והצגות מסיתות לאלימות וקוראות להשמדת ישראל (כאילו הוא שוכח את מי הוא משרת ובאיזו מדינה) והוא מתיר הדלפות ופגיעה בפרטיות רק בשביל לקדם אג'נדות ואידיאולוגיות פוליטיות (וכן, זו עמדתי. שהכל פוליטי).
אני יודעת שכל הפתיח הזה נראה כאילו מדובר בעוד טור להגן על שמו הטוב של ראש הממשלה, אבל הפעם זה ממש לא כך. הפעם מדובר בהדלפת חומרים מניידו האישי של עו"ד אפי נוה, החשוד בפרשת "מין תמורת מינוי". רק להזכיר, מדובר בפרשה, בה, על פי החדש, נעשו קידום ומינוי שופטים תמורת שוחד מיני. החומר שהוביל לפרשה התגלה בעקבות תחקיר שערכה העיתונאית הדס שטייף שקיבלה לידיה מכשיר טלפון סלולרי של נוה שנותר בכספת בבית גרושתו, מסרה אותו לאיש מקצוע לפריצה, ומצאה בו ראיות לכאורה לקבלת שוחד מיני בתמורה לקידום שופטים.
אין פמיניסטית אחת שקראה עד כאן ולא אמרה: כל הכבוד לשטייף. תותחית. ובכן, שטייף היא עיתונאית דגולה ומדהימה, אנחנו מיודדות ואני מכבדת מאד את עבודתה ואת הממצאים שהיא משיגה, אבל הפעם הדרך מאד חורה לי. שטייף קיבלה חסינות מהמדינה תמורת המידע שהעניקה למשטרה ובכך לא ניתן להפליל אותה בגניבת הנייד ופריצתו.
תראו, הפרשה מזעזעת. שתי נשים שוכבות עם נוה על מנת לקדם את עצמן (אחת מהן את בן זוגה, שזה יותר מזעזע בעיני), וכאישה אני לא יכולה להישאר אדישה לסיטואציה ההזויה הזו, גם כי הייתי רוצה לחשוב שנשים צריכות להתקדם בשל שכלן וכשרונן ולא דרך המיטה (ואני נלחמת על זה כבר שנים) וגם כי מדובר, שוב, במערכת משפט קלוקלת. אבל האם כדי להוקיע פשע צריך לבצע פשע? עד כאן אולי הייתי מושכת בכתפיים ואומרת: "אולי", אבל הפרשה מסתעפת ומסתבכת.
השבוע פורסם בחדשות 13 כי חומרים רגישים מהטלפון הסלולרי של עו"ד נוה דלפו, ככל הנראה לגורמים עבריינים (שצו איסור הפרסום שחל על התכנים בטח יעניין אותם כמו שמעניין אותי מזג האוויר בשוויץ כרגע). החומרים כוללים אלפי שיחות וואטס אפ, סרטונים, תמונות ומסמכים, ועל פי הדיווח, שמם של שרים, פוליטיקאים, עיתונאים בכירים, עורכי דין, שופטים וגורמי אכיפת חוק בכירים נוספים נקשר בפרשה.
במצב כזה, פרטיותם של לא מעט אנשים, כולל חיסיון שקיים בעקבות שיחות איתם (למשל, עיתונאי ומקור), עלולים להיפגע. כאן, להערכתי, נחצה קו אדום. בדיוק כמו במקרה הדלפות נסיבות חקירתו של ניר חפץ, גם כאן מדובר בפגיעה רב-מערכתית שלא הוגנת כלפי אף אחד מהגורמים ששיחותיהם נמצאו על הטלפון הנייד של נוה.
ניכר שהעיתונאים בימינו, כמו שלוש הרשויות במדינה, חצו כל גבול (והרי תמיד החשיבו את התקשורת כרשות הרביעית במדינה). הלחץ להביא רייטינג, בעולם התקשורת הקונבנציונאלי, שהולך ונעלם עם כניסת הרשתות החברתיות לתחרות (שם המידע יותר מהיר ונגיש למיליוני אנשים), הפך את העיתונאים שלנו לצמאי דם ותאבי בצע. הכל מותר, הכל אפשרי. ובכן, לא ממש איכפת לי מעו"ד נוה. זאת האמת. הוא עשה דבר שגוי, אבל מה חטאו האחרים שעלולים להיפגע (גם בלי שייכות לפרשה הזו)? העיתונות בישראל היא זו שצריכה לחזור לגבולות. גבולות הצדק, ההתגייסות והמוסר.
