היום נכנס לתוקפו תקציב המדינה 2017-2018. כמה שלא נברתי, חקרתי, עברתי וניסיתי- לא הצלחתי להבין מה הוא כולל, במה הוא שונה מהתקציב של שנה שעברה, מי הרוויח יותר ומי הפסיד. כן, כאדם הפשוט, גם אני לא מצליחה להבין מה אומרת ההצבעה על התקציב ואיך היא יכולה לגרום להפלת ממשלות. בקיצור, על מה כל הסיפור?
הנה הסבר קצר שמצאתי באתר מט"ח שאולי יכול לעזור: "תקציב המדינה מפרט את הסכומים שיוקצבו למשרדי הממשלה לשנת פעילות בכל סעיפי ההוצאה של כל משרד. הממשלה קובעת את התקציב בכל שנה, והיא מביאה אותו לאישור הכנסת כחוק: התקציב. מכיוון שבחוק התקציב הממשלה מגדירה את הסכומים שיוקצבו לכל משרד ממשלתי, כלומר – לכל מטרה של הממשלה, חוק זה הוא הביטוי המובהק ביותר של מדיניות הממשלה. מכיוון שהתקציב צריך לקבל את אישור הכנסת, הוא מייצג גם את הציבור על צרכיו, על רצונותיו ועל האינטרסים שלו". האומנם?
שימו לב איך הכנסת מורכבת: שמאל וימין, מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילונים, בני פריפריה מול בני מרכז וערבים, דרוזים ויהודים. האג'נדות הכלכליות-הפוליטיות-המדיניות-החינוכיות-ההיסטוריות- החברתיות- הביטחוניות מתחילות מהחלוקה הזו. אמה מה? יש שמודרים מהחלוקה הזו באופן גורף כי אין להם קול קובע ומוחלט בכנסת: צעירים; נכים; נשים ועולים חדשים. אומנם יש שני חברי כנסת עם מוגבלות כמו ח"כ קארין אלהרר וח"כ אילן גילאון, ויש גם עולים חדשים, בעיקר רוסים, וכמובן שיש נשים, 33 ליתר דיוק, ויש גם צעירים. כאלה שאפשר לספור על יד אחת. כאלה שבלי משכורת של הכנסת ככל הנראה לא היו זכאים לקנות בית משל עצמם בשנים הקרובות.
אז פלא שאנחנו לא שומעים יותר ויותר שינויים בתקציבים לטובתם? פלא שאין עדיין פתרון ממשי למשבר הדיור? פלא שעדיין יש פערי שכר מובהקים בין גברים לנשים? פלא שעדיין יותר ויותר בני העדה האתיופית מובדלים מהחברה הישראלית ומרביתם, בעיקר בקרב המבוגרים, עדיין חי בעוני?
הבעיה שכל אלה לאו דווקא נכנסו לכנסת בכדי לתרום לחברה הדמוגרפית ממנה הם באים. מי אמר שח"כ אלהרר רוצה להילחם עבור הנכים ולא עבור הנשים? ומי אמר שח"כ נאוה בוקר מחויבת לחרוט על דגלה את המאבק עבור אמהות חד הוריות, רק בגלל שהיא בעצמה כזו? ומי אמר שח"כ אברהם נגוסה מחויב לקהילת האתיופים? (טוב, הוא במקרה מחויב, ומאד, אבל זה לא אומר כלום. צריך לזכור שאין עוד ח"כים אתיופים בכנסת ואם לא הוא- אז מי ישמיע את קולם?)
ומאז המחאה החברתית ב-2011 עומד "משבר הדיור" בראש סדר היום הציבורי. המחאה החברתית והדיון הציבורי הביאו איתם גם הצהרות ממשלתיות בדבר רצונה לפתור את "משבר הדיור". אלא שכל אלה לא הולידו שינוי של ממש. במהלך שנים אלו נמשכת מגמת התייקרות מחירי הדיור. הבעיה שהוציאה מאות אלפי אנשים לרחובות ועמדה במרכז ההבטחות של שני שרי אוצר רצופים, יאיר לפיד ומשה כחלון, נותרה בינתיים ללא מענה של ממש.
הכי עצוב שאני כותבת את הטור הזה ואין לי פתרונות ממשיים. למה? כי, כפי שאמרתי בהתחלה, אני לא מבינה כהוא זה בענייני תקציב. ואני בטוחה שכמוני עוד לא מעט אזרחים, אפשר לומר הרוב, שטומנים ראשם באדמה כשזה נוגע לתקציב. איפה זה באמת משנה לנו? כשאנחנו נאלצים להחתים אבטלה או לקבל קצבת נכות (לא עלינו); כשאנחנו מקבלים מענק שחרור מצה"ל או נקודות זיכוי במס על הורות או כשאנחנו באים לחתום משכנתא (אם נפלה בחלקנו בכלל הזכות להגיע למעמד הזה). הו אז אנחנו באמת מתחרפנים כשטועים לנו בחישוב.
ומה כולנו נוהגים לעשות כדי להרגיש מעורבים יותר? נכון, צופים בחדשות או קוראים עיתון. לחלקנו המעורבות מתחילה ונגמרת בלייק בפייסבוק או בטוויטר. אז לקראת השנה האזרחית החדשה, עשו לכם מנהג, וכנסו כל פעם לאתר של משרד ממשלתי כזה או אחר ותלמדו איך השר או השרה פועלים (או לא פועלים) עבורכם. קראו את המידע הרלבנטי והשקוף ביותר שתמצאו, בלי תיווך של עיתונאים ואינטרסים, כדי שברגע האמת, כשיגיע הזמן להניח את הפתק הנכון בקלפי- יהיה לכם את כל המידע הדרוש להחלטה החשובה הזו. שנה אזרחית משגשגת לכולם.
