לא מעט קורה שכותבים לי טוקבקיסטים בפוסטים שאני מעלה או בתגובות שאני כותבת "כמישהי שחרטה על דגלה… אנחנו מצפים ממך ש…" או "לפי הפרופיל שלך את … אז איך זה שאת חושבת ….?". כזו אני, אדם של הרבה רבדים שחוקרת כל מקרה לגופו. אינני חד משמעית ואינני מתיימרת להיות. ואומר גם זאת: איני צריכה לעמוד בציפיות של אף אחד חוץ מאלה של עצמי.
אומנם לא יום כיפור, אבל דווקא בבין המיצרים אני עוברת מעין חשבון נפש. אני מנסה לחשוב מי אני בכל הכאוס שקורה שם בחוץ. והחודש האחרון? רצח, אונס, התעללות מינית, תאונות דרכים, בחירות … והרשימה מתארכת. זה לא רק "הם" כלפינו, זה כבר בתוך הבית. זה כבר ירושלמים שאת חושבת שהכרת את המורים או ההורים שלהם, ומגלה שמצלמים בחורה בזמן סקס וחושבים שאם זה לא אונס אז זה בסדר ("פעם הבאה אני אשאל אותה אם זה בסדר"). זה אדם לא בריא בנפשו שמחליט לרצוח אדם אחר בגלל חנייה. וזה עיתונאי שפל שמחליט להאשים את המרוקאים (או המזרחים) בתלאות שקורות לנו ("אני רק אומר מה משותף לכולם"). אה, ושכחתי שראש הממשלה אשם במחלת הנשיקה של יונה אליאן.
ואיפה אני? אני מגיבה פה ושם לדברים שקורים. קוראת את הטוקבקים הטובים ובעיקר- את הרעים. יש דברים שאני מקבלת בביקורת שאני מקבלת ויש- שלא. לא נבחרתי בשם שום ציבור לדבר בשמו, גם אם אני פעילה חברתית ופוליטית. זה שבחרתי להילחם עבור אוכלוסייה מסויימת, לא אומר שאני חייבת בצורה עיוורת להצדיק כל מעשה או לגנות כל מעשה. ולפעמים, כן, אני מעדיפה לשתוק.
הבחירה שלי לשתוק נובעת מהעובדה שאני לא יכולה להיות הסנגורית של כל אחד. בחיי היום-יום שלי אני פועלת למען כל כך הרבה, בתחומים שונים, ולפעמים ללא כל רווח אישי או הערכה. לא קדושה מעונה, אבל גם לא מתיימרת להיות. לעשות למען האחר זה לפעמים נטו מאהבה לדבר ולאדם.
מספיק שתבקשו ממני מספר טלפון או קשר לאדם אחר, מידע מהניסיון האישי שלי או מידע מקצועי, ואני אהיה שם. מוכנה ומזומנה לעזור. האם זה אומר שאני צריכה גם להיאבק בשמכם? להילחם במלחמות שלכם? לא! אני נלחמת במלחמות שנראות לי צודקות, וכן, לפעמים אני גם מפסידה בקרבות מסוימים. למדתי להתפשר ביני לבין עצמי על מה שכדאי או לא כדאי לי לומר ולעשות.
בסוף של יום, בין כל הא.נשים שאני עוזרת להם.ן, אני צריכה ללמוד להגן על עצמי ולדאוג לעצמי. וזו המסקנה הכי גדולה שאני יכולה לקחת מהימים הנוראים שעברנו בתקופה האחרונה. אני לא יכולה לחנך אף אחד ואני לא יכולה לזעוק את הזעקה של אחרים.
נכון, זו תקופה של אהבת חינם, אבל זה לא סותר. אומרים שכדי לאהוב אחרים אתה צריך קודם כל לאהוב את עצמך. זה נכון גם במצב של לחימה למען הצדק. קודם כל תדאג לעצמך ואחר כך תדאג לאחרים. אז היום אני בוחרת לאהוב את עצמי. לחלק לעצמי מנה מכובדת של אהבת חינם. חיבוק עצמי שאומר "יהיה בסדר" ו"אני כאן בשבילך". אני אשב בצום הזה עם עצמי ואחשוב איך אני מתקנת את עצמי כדי ליצור סביבי חברה טובה יותר. והלוואי וגם אתם.ן תלכו בעקבותיי.
