כשכותב (או כותבת) טורים קבועים מתחילים לכתוב את אשר על ליבם, הם אינם יכולים להפריד בין האישי לכללי. מספיק אפיזודה או חוויה שחוו בשבוע החולף כדי להשליך על אירועי השבוע. האקטואליה האישית הופכת להיות זו הקולקטיבית. עכשיו, אתם לא חייבים להסכים איתי, בעיקר אם אתם לא בצד שלי בעניין, אבל תנסו לקרוא את ההמשך במעט אמפטיה, הבנה והכלה.
אלוהים יודע (ומשפחתי וחבריי) שאני הייתי האדם הכי אופטימי בעולם בנוגע למצב במדינה. הרי ברור לי שביטחונית וכלכלית אנחנו במקום אחר לגמרי. ברור לי שבכל העולם מדברים על ירושלים וישראל, כאילו אנחנו אימפריה של מיליארד תושבים. ברור לי שיושב בבית הלבן אחד החברים הטובים ביותר שהיו לישראל מזה עשורים ושיש הזדמנויות פז בפתח להרחיב את גבולותיה של מדינת ישראל ולקיים מדיניות לאומית- מדינית- כלכלית- משפטית- ימנית מעבר לגבולות הקו הירוק (וגם בגבולות המדינה כולה).
כשעבדתי בכנסת (עם חברות כנסת מהקואליציה) היו צוחקים עליי ואומרים לי שלימין לא איכפת מהחלשים. שהמדיניות הקפיטליסטית רומסת אותם ומביאה אותם להתחנן על פרוטות כדי להתקיים. המראות של נכים חוסמים כבישים מול הכנסת השפיעו על דעת הקהל, כך שברור שזו תהיה הדעה. הם, כמובן, היו טועים. בתוך הממשלה היו תגמולים לבתי עסק שהעסיקו אנשים עם מוגבלות, חברי הכנסת נלחמו להגדיל את קצבת הנכים (והצליחו) והיו יותר ויותר יוזמות לסייע לאנשים עם מוגבלות בתעסוקה ויזמות.
אבל יש משהו שבאמת לא הצליחו לעשות בממשלות הימין האחרונות, כמו ב-30 שקדמו לה, וזה לתקן בירוקרטיה מנדטורית שמונעת ממספרים ולא מרגש. לאף אחד ממוסדות המדינה הרווחתיים והמשפטיים לא איכפת מהאדם הקטן. זה לא רק מדיניות של ביבי. זה היה כך בתקופת ברק. לוי אשכול. גולדה מאיר ובעצם כל ראש ממשלה בעבר. ויש לי תחושה שזה גם לא באמת ישתנה בעתיד.
זו הסיבה שיוזמת "אני שולמן" קמה והתפתחה כמו שהיא התפתחה- לעשרות אלפי בעלי עסקים קטנים כגדולים שכותבים פחות או יותר את אותן דרישות: להעלות את רף הפטור/ להשוות את תשלומי הביטוח הלאומי לאלו של שכירים וגם… להרוויח מביטוח לאומי באותה מידה כמו שכיר (חופשות לידה/ ימי חופש שנכפים על המדינה כמו בחירות/ ימי מחלה ועוד). הנה, גם הקפיטליזם שכח מהאנשים הקטנים.
ואז זה התקרב אליי. חוויתי בחודש האחרון כל בירוקרטיה אפשרית בנושא משפטי שאני מנועה מלפרט כאן. ראיתי כיצד רומסים אדם עם נכות ומובילים אותו להתמוטטות עצבים עד שבוע מחלה במיטה. ראיתי כיצד דורכים על אנשים לקראת פנסיה ומנסים לשאוב מהם כל שקל שנותר להם לרפואה (תרתי משמע). ראיתי עורכי דין שמאמינים כל כך בצדקתם, שאינם מבינים את התסכול של האדם אותו הם מייצגים או עובדים. ראיתי אי צדק.
ואם אצלי נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר? איך אפשר להאמין כבר במערכות כל-כך קרות שעל ניסיון אלימות של נבחר ציבור סוגרות תיק עקב "חוסר עניין לציבור"? או בסיוע המשפטי, שאמור לסייע לציבור שידו אינה משגת ל"תותחים הכבדים", ששולח אדם בן 70 מביתו ישר לבית אבות (ולאורך כל הדרך היה איכפת לעוה"ד מאיך יכתבו את שמה בעיתון)?
ונכון, עם כל החוויות הנאלחות האלה, שאני וסביבתי חווים ממערכת אכיפת החוק, לא היה אמור להיות איכפת לי מראש ממשלה כזה או אחר (שגם אם יואשם, כיסו יישאר מרופד לנצח, ע"ע אולמרט), אבל כן איכפת לי. איכפת לי כי חוסר אמון במערכות שאמורות לשמור על החוק זה הדבר הכי קשה במדינה. בכל מדינה. זה להרגיש שאחד ההורים שלך לא מתפקד ואתה לא יכול לסמוך עליו. זה לומר לעצמך שאתה חי במדינה שהכל כל כך מושחת ומושחר בה, שכשבאמת תצטרך (כמוני, בשנה האחרונה), אף אחד לא יהיה שם לצידך.
איני רוצה לחיות בעולם כל כך פאסימי. ואם צריך להיאבק על צדק במערכת המשפט, זה על צדק כוללני. דין האדם הקטן כדין האדם הגדול. אז כן, צאו לרחובות, זעקו את זעקת חפי הפשע ודירשו צדק. רק תזכרו בראשכם שלא רק ראש הממשלה צריך צדק.
