הירושלמית: שאלוהים יעזור לו

צילום: ינון שרגא

מדינת ישראל חצויה מימי הקמתה. כל הזמן חיפשו כאן את הנושא או הסיבה לחלק את העם לשניים. פרשות, שחיתויות, חוקים ועוד- הכול שפיט. הכול מתנהל בדואט בין שניים.  פעם, בימי יוון, כולם היו מתאספים בכיכר ואומרים את דעותיהם. אחר כך נאלצו לבחור נציגים שידברו בשבילנו והיום- העם חזר ובגדול: יש לנו רשתות חברתיות רבות שבהן כל אחד, גם אם הוא לא נבחר ציבור, יכול להשמיע את דעתו ולומר: אני שלם עם החצי הזה. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו כל הזמן בחצי: חצי עם מירי רגב, חצי עם גידי אורשר. חצי עם אורן חזן, חצי עם קארין אלהרר. חצי עם מירב מיכאלי, חצי עם הרב לוינשטיין, הרב קרים וכל רב אחר.

גם הסיפור של סמל אלאור אזריה- שזכה לכינוי "החייל היורה" נחצה כמו ים סוף- בסערה גדולה. החייל, בחור בן 20, שזכה בתואר "חייל מצטיין", ירה במחבל, אשר דקר דקות קודם לכן חייל אחר ופצע אותו בינוני, בעודו שרוע על הרצפה, מה שקרוי בז'רגון הצבאי: "מנוטרל". הנה לכם, חבריי, עובדות. עובדות קיימות ומוכחות שאין עליהן עוררין. עכשיו, אחרי שהסכמנו על העובדות, בואו נריב.

בואו נריב למה (ואיך ומתי) החליט החייל (ואם החליט או ביצע פקודה) לירות במחבל. בואו נריב אם המחבל ראוי למות או לא. בואו נריב האם מוסרי לירות באדם שרוע על הרצפה (אם נתעלם לרגע שהוא מחבל). בואו נריב איך מתנהל המשפט. בואו נריב מי אשם. בואו נריב איזו ענישה יקבל אזריה. בואו נריב איפה הייתה הסכין או אם היה מטען. בואו נריב איך היו צריכים להגיב בדרגות הגבוהות או בציבור. לא, על זה באמת בואו נריב.

מהרגע שיצא קטע הווידיאו שבו אזריה יורה במחבל נפתח משפט ציבורי. משפט בחסות צוקרברג רבתי. נדמה היה שלכל אדם במדינה היה מה לומר, דקות ספורות לאחר הפרסום. בין ריבוי הדעות- האמפטיות והפחות אמפטיות- היו שכינו את אזריה "רוצח"- מתעלמים לחלוטין כי היה מדובר במחבל ולא בעובר אורח. מתעלמים לחלוטין בנסיבות שגרמו לחייל לירות במחבל השרוע על הרצפה. אל שצף הדעות והתגובות למקרה נוספו אלו של נבחרי הציבור, מספר אחד, שניים ושלושה בדרג המדיני: ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. תוך שעות כבר היה ברור לכל: התנערות מוחלטת.

הוא שגה. הוא טעה. הוא לא שייך לנו. הוא לא הקשיב לנו. זה לא שלנו. הוא רחוק מהמציאות. הוא לא חלק מצה"ל. הוא לא הבין מה שאמרנו. ועוד אמירות יופי כאלה. רק היה נותר לומר שהוא לא ישראלי ולשלול ממנו את האזרחות (טוב, אולי שר הפנים לא צפה בחדשות באותו רגע). ואני שואלת: איך אתם מעזים? האם ככה באמת ראוי להתייחס לחייל בצבא? האם זה נכון להתנער ממנו, בעוד הוא מילא (או חשב שמילא) את תפקידו? למה לא לעצור שנייה ולחשוב על התגובה ההולמת למצב הזה? או שעדיף להבעיר את האש ואז להתנצל?

והשאלה כאן היא אינה אם אזריה אשם או לא- את זה ייקבע בית הדין הצבאי וכל הגורמים הרלבנטיים למקרה (את דעותיי האישיות אשמור לעצמי), אלא האם אנחנו רוצים לשלוח את בנינו ובנותינו לצבא שמתנער מלוחמיו בצוק העתים? הרי גם במשט המרמרה, שיצא מתורכיה, הופקרו חיילנו. גם במלחמת לבנון השנייה הופקרו חיילנו. אנחנו נמצאים במצב שבו המדינה, ששולחת את טובי בנייה לקו האש, לא מוכנה ליטול אחריות יותר.  בין אם אזריה אשם או לא, בין אם ירצה עונש או לא, על המדינה, ובייחוד על מנהיגיה, לעמוד מאחורי ההחלטות שביצע ולומר: "אנחנו אשמים. נבדוק במה שגינו וננסה לתקן להבא". אם הם לא יעשו את זה, מי כן?

13866878_10154335237989280_1427001639_n

 

תגובות

להשאיר תגובה