הירושלמית…

צילום: ינון שרגא

מה לא נכתב על העיר "ירושלים"? שהיא מדינה בפני עצמה, שהיא אפורה ומשעממת, שהיא מלאת היסטוריה שמחזיקה עולם שלם, שמפחיד לחיות בה, שנהדר לחיות בה, שהיא של השמאל, שהיא של הימין,  היא שלהם והיא שלנו. אולי כל החיים התחברתי רק למשפט האחרון "היא שלנו". ולא משנה מי הדובר. ירושלים של כולם. של ילד בן 5 עם פאות מפסגת זאב, של נערה מתבגרת מגילה, של האישה שפתחה חנות בוטיק במשכנות שאננים, ושל מוכר הפלאפל בעיר העתיקה.

הרבה לא יסכימו איתי. מנסים להכניס את ירושלים לתבנית אחת, אקסיומה של מעלה. גם על ה"מעלה" יהיו את אלה שיריבו. אבל בשבילי? ירושלים תהיה המקום שיכול לחבר את כולם למקשה אחת. לתופעה אחת שנקראת "ירושלמיוּת":את התל אביבי שלומד ב"עברית" ושותה עכשיו בבר מקומי בהר הצופים; את העפולאית שהכירה את הבאר שבעי וביחד הם יוצאים לדייט ראשון ב"פוקצ'ה בר" המיתולוגית במרכז העיר;  את שני הבאסטיונרים בשוק "מחניודה" שצועקים בשפות שונות לאותה גברת עם שמלה פרחונית ועגלת שוק רעועה שתבוא לקנות אצלם ואת ערביי אבו-טור יושבים ב"יס פלאנט" החדש ורואים "פלאפל אטומי" של דרור שאול ומתפקעים מצחוק.

ירושלים של מי שגר בה אינה ירושלים שרואים בחדשות. התבנית התקשורתית שנבנתה סביב "העיר שחוברה לה יחדיו" היא מצומצמת ושטחית. היא מכוונת לצד אחד, אלים ואפור. היא מזניחה בצד את הקפה השחור עם השש-בש בשוק העיראקי; היא נוטשת את מופעי הדראג הססגוניים ברחוב שושן; היא משאירה מאחור את אירועי הרחוב העמוסים לעייפה באנשים מכל קצוות הארץ והעולם והיא שוכחת דבר אחד, חשוב ומהותי- את הירושלמים.

בשנים האחרונות התרבות הירושלמית מתפתחת וגדלה בדרך שלה. מודרניות שמצאה מקומה בתוך התבניות הישנות: "ממילא של הכורדים" הפכה מרכז קניות ומסעדות עשיר, בבריכת הסולטן מתקיימות הופעות המוסיקה הכי טובות שתראו (ראיתי את שלמה ארצי בקיסריה; צוותא ואפילו בניו יורק. עד שלא ראיתם אותו בבריכת הסולטן הירושלמית- לא חוויתם אותו באמת), בשוק "מחניודה" נפתחו עשרות מסעדות ובארים ייחודיים אליהם זורמים תיירים מהעולם וישראלים מכל קצוות הארץ ומכל המגזרים; מגדל דוד הפך אולם למיצגי אומנות מרהיבים ביופיים ובערך 5 פעמים בחודש מתקיימים אירועי רחוב ופסטיבלים שהם קפה חזק  לכל נפש עייפה.

ונכון, ירושלמים אוהבים את השנ"צ שלהם בשישבת. השוק מתכסה בשמיכה ונרדם, הרכבת הקלה נוסעת לבקר את ההורים, וכולנו אוהבים לצפות בירושלמי מכולם- שי שטרן- שמתארח אצלנו בסלון בכל יום שישי אחרי הקידוש. אבל דווקא אז ניחנת היצירתיות והיוזמתיות הירושלמית במלוא הדרה- עבור אלו שלא מצליחים להירדם. מדי שנה נפתחים עסקים בשבת שמעסיקים את המבוגרים והילדים כאחד: מתחם "התחנה הראשונה" על פסי הרכבת המיתולוגית מירושלים לתל אביב; המסעדות בעין כרם המצוירת; הפאבים בתלפיות ובמרכז העיר (למי ששכח "האומן 17" הוא ירושלמי) וביניהם יוזמת ה"שבוס" המדהימה שמעניקה הסעות לצעירים (ולאלו שאוהבים לשתות ולא לנהוג) לכל מקומות הבילוי הללו, מכל מקום בעיר.

אולי אני משוחדת, גדלתי בירושלים וכאן הלב שלי. ועם זאת, הטור הזה בא לספר את סיפורה "האחר" של העיר שנכתב עליה הכל. טוב, אולי לא הכל. אירועים משמעותיים, אנשים מיוחדים, צלילים וריחות שונים- בכל פעם אביא סיפור אחר שאולי יגרום לכם לאהוב אותה כמוני. טוב, אולי לא כמוני.

מורן שמואלוף, בת 29, ירושלמית, בעלת תואר ראשון בתקשורת ומדעי המדינה וסטודנטית לתואר שני בלימודי דמוקרטיה ויועצת תקשורת ב'רבקה שרגא -יחסי ציבור'

צילום: שרון גבאי
צילום: שרון גבאי

1 תגובה

להשאיר תגובה