היום אני בת 31. לא ייאמן איך השנה האחרונה טסה לי וכמה הספקתי לעשות בה. אני יודעת שאחת לתקופה אני מגיעה לשלבי סיכום –
כאלה שעדיין נדהמים מכמות החוויות שעברתי והאנשים שהכרתי- אבל הפעם אני חייבת מבט אל העתיד.
המצב שלי כיום הוא שבכל דבר שאני מאמינה יש כל כך הרבה גורמים מסביב שמנסים להקטין אותו עבורי- בין אם מדובר בראש הממשלה, באלוהים או בירושלים (לא, הם לא שווים בערכם בעיניי ולא נרשם לפי סדר מסויים).
בעולם של חקירות מכל עבר (לאו דווקא נגד ראש הממשלה), עיתונות נוקשה או שחיתות פוליטית , האמונה שלך בדברים מתערערת ואתה לפעמים יכול להרגיש לבד בעולם (אתה והעקרונות שלך). אנחנו לא נמצאים בתור הזהב מבחינה זו. לא רק ביבי, גם הרצוג והרשימה המשותפת מואשמים בעבירות כספים (לא היה כלום כי… כן כן),
גם זמרים ודוגמניות (ואחים של דוגמניות). והטרדות מיניות הן לא מנת חלקם של נבחרי הציבור – כי על כל ינון מגל יש משה איבגי. ובעיקר אני מאמינה שההוכחה בשטח היא שיום אחד אתה יכול להיות למעלה ובמחי יד (שכותבת ורושמת) אתה יכול להיות למטה.
ואף אחד לא חף מטעויות. זה משהו שאני מבינה עוד משחר ילדותי, אבל היום בעיקר. אפילו בחקיקה במשפט העברי לוקחים בחשבון שאדם עלול למעוד ועלינו להכיר בכך בבואנו לשפוט מישהו. הכוס החצי מלאה על השולחן בקצה יכולה לעמוד איתנה ויכולה, במחי יד (כן, אותה יד מהפסקה למעלה), פשוט להתרסק על הרצפה. היום, בגיל 31 אני מבינה כמה דברים שאמרתי או עשיתי או ביצעתי בעבר יכולים בעתיד לעלות לי מחיר ציבורי כבד. מחיר לא פלילי (כי ברוך השם אין כלום ולא היה כלום) אבל אני לוקחת בחשבון שעל מעשיי
אני עלולה יום אחד להשפט בבית המשפט של הציבור אם רק אחליט ללכת בכיוון הפרסום וההצלחה. כן, אין גבולות והיום גם אף אחד לא יודע מהי אחריות אישית.
אתה יכול להפיץ שמועה על בנאדם בפוסט בפייסבוק, טוויטר מדוייק או מסר בוואטס אפ. והבעיה היא שאתה גם לא תבדוק ותוביל לחקר האמת- כי מהי האמת אם לא מילה כתובה? לא לכל אדם יש את הכלים הנכונים להבחין אם הוא פוגע או מזיק. אנחנו, כבני אדם, לא כפופים לאתיקה עיתונאית או משפטית. אתה חי את החלום כשהמידע מגיע אליך ויש בידך את הכוח לספר לכולם את שידוע לך. יש לך תמונת עירום של עיתונאית? יאללה בלאגן – "העבר לכל הקבוצות". מישהו עיוות פתגם ידוע, זהו- לעג וקלס ברחבי הפייסבוק (ע"ע הרצוג והדובי, הרצוג והדגל ו… בעצם הרצוג וכל הפייסבוק הזה שהוא ממש ממש לא יודע לנהל).
מימי היסודי סיפרו לי שידע הוא כוח. חשבתי שאני לא בנאדם עם אגו אבל היום אני יודעת שכן. אגו מנופח- כי לא הפסקתי להעמיס את עצמי בידע. חקרתי, למדתי ועשיתי שני תארים שהרחיבו לי את הידע. את הכוח. את האגו. אני עוד לא יודעת הכל. למעשה אני יודעת קמצוץ ממה שאפשר לדעת. אני כן יודעת שעם הכוח באה אחריות גדולה ושעלינו ליטול על עצמנו מידה קטנה של רחמים בבואנו להעמיד למשפט ציבורי אדם או קבוצה.
נחזור לעניין האמונה. בשל השיימינג הציבורי שעושים ברשתות החברתיות (לא רק לאנשים אלא גם לדעות) איבדנו את האחיזה בעקרונות שלנו.
המדינה כבר ממזמן לא מעניינת (לא מזמן אמר לי יחצ"ן פוסט-פוסט-מודרני "אין מדינה, זה קשקוש. לא צריך נבחרים לציבור ולא צריך דמוקרטיה. אנחנו מסתדרים טוב מאד בלי זה");
אין כבוד לעיר הבירה ("עיר חרא, פח, דתיים פה כולם, אני מת על תל אביב") ואיבדנו כל כבוד לעצמנו ולמקום ואולי גם למקורות.
כבוד הדדי הוא ערך ירוד בציבור- כי מכל צידי המתרס חיים במעין תחרות הישרדות שבה כל האמצעים כשרים- מילה טובה היא נטע זר אצל מרבית האנשים- בעיקר בעידן הנוכחי שבו
המלכלך ביותר הוא הדומיננטי ביותר ("קיבינימאט")- וחיבוק אמיתי כבר ממזמן לא קיים בלי איזה סכין בגב (כן, גם פשוטו כמשמעו).
אני מניחה שמה שהמסר שאני הכי רוצה להעביר בטור היום, זה גם מסר שאני אקח איתי לשנה הקרובה: תעבדו ביושרה ובאחריות אישית. האמינו בעקרונות שלכם אבל כבדו את אמונתם של אחרים. הבינו שאין דרך אחת לפעול בעולם וכי בכל בנאדם שבא נגדך יש גם טוב וכוונה אמיתית לשינוי. אבל הכי חשוב, בעיניי, נסו לשמור קצת דברים לעצמכם ולספור עד 10
לפני שאתם דורסים מישהו (הפעם לא פשוטו כמשמעו, כי המסר לא רלבנטי למרצחים צמאי דם וקרי לב). לפני ה"פרסם" או כפתור ה"שלח" נסו לראות בתמונה הרחבה מי הולך
להיפגע מזה והאם זה שווה את זה. ולעצמי אני מאחלת- שהלוואי ואגיע רחוק ביישום אמיתי של המסר הזה. לחיים ולאמת. אמן.
