בלב ירושלים שוכנת לה בגאון כנסת ישראל. שם מסתובבים להם 120 חברי כנסת, כ-20 שרים, עוזרים פרלמנטריים, לוביסטים, מזכירים, מדריכי סיורים ועוד ועוד ועוד. כנסת ישראל שוכנת לה על הר נישא גבוה, כך שמכל מקום בעיר, בערך, אפשר לראות אותה. להתגאות. להרגיש "ירושלים של מעלה".

אז איך קרה שהמשכן הנכסף הפך להיות מקום של גניבות, הטרדות מיניות ושקרים? ואולי הוא לא הפך, אלא תמיד התקיים בצורה הזו? אני בנאדם מאד נוסטלגי.  מסתובבת עם תמונה של דוד בן גוריון שמעטרת את הסמארטפון שלי, מעריצה את מנחם בגין וחוששת ש"האיש ההוא" – כבר לא יהיה כמותו בישראל.  ייתכן ואם היה פייסבוק ב1948, היינו מלגלגים על דב"ג שהצטלם עם הראש הפוך בים. ייתכן ואם היה פייסבוק ב1973 היינו מתריעים לגולדה בעצמנו שעומדת להיות מלחמה. ייתכן ואם היה פייסבוק ב1995 רבין היה לובש אפוד מגן באותו ערב. וייתכן שגם היינו יודעים למה דדו התאבד, וכמה באמת מושחתים כיהנו בכנסת הראשונה, השנייה והעשירית. אבל לא היה. ואנחנו לא יודעים הכל. וגם כשאנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכל – אנחנו עדיין מעריצים את המנהיגים של פעם. אלה שבנו את המדינה.

והיום? חברי הכנסת והשרים  שלנו מואשמים במעילות, הטרדות מיניות וקשרי הון-שלטון מובהקים. אני לא אדם כלכלי מטבעי, ולכן אני אתמקד במה שכואב לי יותר מכל- נושא ההטרדות והפגיעות המיניות. ולנושא הזה יש שני פנים: האחד- תחושת האמפטיה שאני מרגישה כלפי אותן נשים שנוצלו. השני- תחושת הזילות בפגיעות מיניות. כל אישה עברה בחייה החפצה, אולי הטרדה מינית קלה (גם אם לא הייתה מודעת אליה). גם גברים. לא כל הנשים עברו פגיעה מינית ואונס, ויתרה מכך- מרבית מהגברים לא עברו זאת גם. ולכן לא לכולנו יש את היכולת להבין את זה. להבין איך זה שגבר מחליק את ידו במעלה הרגל שלך נגד רצונך, שהבוס שלך זורק לך הערה מינית מביכה. אז את קופאת ואז את מתעשתת. אבל זה סובייקטיבי מאד. את יכולה לקפוא לעשר שנים עד שאת מתעשתת. ולכן אני לא שופטת את אשר מתלוננות במשטרה באיחור ומחליטות "לשבור שתיקה".

ועם זאת, וכאן אני מגיעה לתחושת הזילות בנושא ההטרדות המיניות, לאחרונה התעוררה לה תופעה של "שיימינג" ציבורי ומשפטי שדה. יש סיבה שכל עם ישראל וכל האנשים בעולם לא חוקרים במשטרה או שופטים בבית משפט. גורמי המקצוע שציינתי הוכשרו לבדוק את כל הטענות של כל הצדדים על מנת להביא לעשיית צדק. נכון, יש רשות רביעית- תקשורת- אבל גם היא מחוייבת לאמת ולקבלת טענות מכל הצדדים בטרם היא מפרסמת עניין כזה או אחר. בתוך כל זה רשת חברתית הפכה להיות רשות בפני עצמה.כבני אדם אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים להוציא להורג את כל הצדדים בכל סיפור שיפורסם. את הצד המנצל, את הצד המנוצל, את המפרסמים ואת המגיבים. כולם עומדים למשפט. אני חוטאת בכך גם כן, מודה. לא אכנס לעובי הקורה במקרים פרטניים, זה כבר לא מעניין. אבל התופעה הזו גורמת לאנשים להפסיק להתלונן מהפחד לעמוד ללעג וקלס בציבור. להפוך בפעם השנייה לקורבן. על אחת כמה וכמה כשמדובר בנבחר הציבור שלנו. זה שהפתק שלנו בקלפי הכניס אותו למשכן הנכסף.

אני לא אומרת שבגלל שמדובר בנבחר ציבור (ומתוקף כך- מפקד בצבא, מפקד במשטרה וכד') אסור להתלונן, מותר וכדאי, אבל אני מאמינה בפנייה לצינורות המקובלים. עלינו, כחברה, לשמוע את האמת, וכל האמת, בטרם בחרנו צד. והלוואי ונוכל להחזיר את האמון שלנו במוסדות המדינה, כדי שנוכל להסתכל שוב לגבעה ההיא ברחוב קפלן ולהתגאות.

צילום :שרון גבאי
צילום :שרון גבאי

תגובות

להשאיר תגובה