הירושלמית: לא פוסחת

צילום: ינון שרגא

תיאור ילדות קצר מהיציאה לחופש פסח ועד ערב החג, בכמה מילים: סיוד; אקונומיקה; מקרר; שירותים; אבק; ספרים; ספריה; וילון אמבטיה; שקיות זבל; תשליך; סדר; שואב אבק; בדי ניקוי; גופית סבא; מגב גדול; מגב קטן; ספות; תכשיר לצחצוח רהיטים; מרפסת; עציצים; מים. מים. מים; נשירת שערות; ספריי לניקוי חלונות; ספריי רסס ונגב; ספריי אקונומיקה; ספריי מסיר שומנים…

זהו, אחרי שפרקתי אני יכולה להתחיל. לא, לא חייתי בתנאי עבדות, ולאור הסטטוסים האחרונים ברשת אני מבינה שאני לא הייתי היחידה שעברה את חווית הניקיון המסורתית, הכוללת כל תכשיר ניקוי אפשרי שיצא לחנויות ומקלחת עם המדפים של המקרר (כן, זה קורה).

אני בטוחה שאני גם לא היחידה שמרגישה שמשנכנס אביב מרבים בחרדה. חרדת ניקיון. וכמו אלה שאלרגים באביב לפריחה, אני אלרגית להשלכת חפצים לפח. שלא תבינו לא נכון, אני חולת ניקיון, אבל המחשבה שלי, אגרנית כפייתית, להוציא דברים מהמדפים ולגלות מה נאסף שם בחצי שנה האחרונה, ולדעת שקיים חשש שאפטר מהם, מזעזעת אותי. כן, אני אוגרת דברים. גם זו מחלה- אגרנות.

אני אוהבת כל קופסא או כלי הכלה כלשהו. אני שומרת צנצנות   בגדלים שונים. יש לי אלפי מחברות, פנקסים ודפים נקיים עם מאות עטים ומרקרים (תוצאה של תיכון עם 2 תארים ברצף). יש לי שקיות. שקיות פלסטיק, ניילון, בד ומתכת – כי אולי יום אחד אצטרך אותן. יש לי בגדים שאני שומרת לאחייניות שלי כשיהיו בנות 30 (כי האופנה לא משתנה כל שני וחמישי). יש לי קופסאות אוכל- בכל הגדלים מכל הסוגים (למקרה שאני אחליט לבשל לגדוד…). אני אוספת כל מכתב, כל ברכה ליומולדת, כל הזמנה לאירוע, כל מתנה, כל ציור שהכינו לי או שהכנתי בעצמי. אני אוספת כרטיסים להופעות. אני שומרת כל תמונה ששלחו לי (יש לי גם אלף עותקים כמעט מכל תמונה- לגיבוי). כל פסל פורצלן שהביאו לי בילדותי. כל טבעת. כל שרשרת. כל צמיד. יש לי אוסף גלויות ומחזיקי מפתחות. יש לי את כל התעודות שקיבלתי בבית הספר. בקיצור- אני ארכיון מהלך ו/או חנות מזכרות.

אז אתם בטח מתארים לעצמכם מה עובר עליי בתקופה כזו שבא אומרים לך להשליך הכל כאילו אין מחר. זה תתרמי, זה לזרוק, זה כבר לא בשימוש. איך, לעזאזל, אבן שבורה שמצאתי בטיול שנתי בכיתה ח' ומזכירה לי את השיחה הראשונה שלי עם אהבת נעוריי, בזמן שהכיתה שלו עברה לידנו והוא זרק לי "היי" חיוור, לא שימושית? עד היום שקיות זבל של העיריה הן האויב הכי גדול שלי (בשל תכולתן הכל-כך גדולה).

תצחקו עליי. זה הזמן. אבל זיכרונות הם מי שאני. כשאני פותחת את הארגזים האלה שלי, זה כמו לקרוא את הגדת חיי. זה הזכר ל30 שנה מסע שנקרא מורן. ועד היום אני חושבת כמה דברים זרקתי ויכלו להיות שימושיים בסיפור הזה: הקלסר שהכנתי לבן ארצי עם כל הכתבות שלו (זה מצחיק, כי בתור יועצת תקשורת התחביב של כיתה ו' הפך להיות עבודת חיי- לתעד כל כתבה על כל לקוח); העבודות שהכנתי בבית הספר (שהיו כמו גביעים עבורי); בגדים ישנים; צעצועים… טוב, כאן הרשימה באמת לא נגמרת.

ואני שמחה שיש כאלה שסדר פסח (לפני סדר הפסח) עושה להם טוב, אבל לי זה פחות עובד. אם הייתי יכולה הייתי בונה קומה תת-קרקעית מתחת לבית, עם צינור שמחבר מהבית אליה, וזורקת לשם את כל הדברים שאני צריכה (לא רוצה) להפטר מהם, וכך הבית שלי היה נקי כל השנה ובכל זאת חפציי היו נשמרים. ואז אחת לעשור הייתי יורדת לשם ונוברת בין חפציי ונזכרת איזה חיים נפלאים היו לי, ומצפה לבאות. רעיון נפלא. כל הזכויות שמורות.

13081616_10154091445394280_1657003448_n

תגובות

להשאיר תגובה