דנה לצדק

מאיה בואנוס, יוצרת ובימאית, בחרה להתמקד ביצירתה במעמדן של נפגעות תקיפה מינית בחברה הישראלית ובאמצעות טקסטים תרבותיים והיסטוריים של עם ישראל. המופע בוחן את הקשר שבין תקיפה מינית לבין הצורך בטהרה והתנקות. המופע מתמקד ב"רגע שאחרי". תחושת הלכלוך והרצון לטיהור.  המכנה המשותף של הסיפורים השונים בהם נתקלה במהלך התחקירים שערכה הוליד את ההצגה "דין סוטה" .

לפני כמעט שנתיים התחוללה בפייסבוק מחאת האותיות, בה כל אחת שעברה או מכירה מישהי שעברה תקיפה מינית התבקשה להחליף את תמונת הפרופיל שלה לתמונה של האות הראשונה בשמה. תוך שעות ספורות הפייסבוק  התמלא בתמונות של אותיות. הרשת געשה ורעשה, אלפיי זהויות שהפכו לאותיות ואין ספור סיפורים של נשים וגברים נחשפו. זה היה השלב בו מאיה בואנוס החליטה שאת המחאה שלה היא מציגה על בימת התאטרון.

ספרי על תהליך יצירת ההצגה 

התחלתי בתחקיר ואיסוף עדויות, נפגשתי עם חברות שהפנו אותי לחברות נוספות ושמעתי מהן את הסיפורים שלהן. המכנה המשותף שהיה לכולן, היה תחושת לכלוך שהן חשו לאחר המקרה, הן חשו רצון "להיטהר״, להתקלח, לשטוף מעליהן את הזוהמה. המכנה המשותף הזה הוביל אותי למחקר נוסף אודות אחד מהמפתחות המרכזיים של היהדות- טומאה וטהרה, הבנתי שאני צריכה לשאול מדוע אישה שעוברת תקיפה מינית מרגישה מלוכלכת? מדוע מלכתחילה מיוחס לה לכלוך?  והאם בגלל זה דווקא היא מבקשת להתנקות?  בנתיב הזה, המקשר בין כוחם של מים לבין תקיפות מיניות הלכתי בבחירתי את הטקסטים ובייחוד בבחירתי את מסגרת ההצגה, המסגרת של בדיקת הסוטה.  את העדויות החלטתי להניח בצד ובחרתי, בכוונה תחילה, סיפורים שהם כבר לחלוטין נחלת הכלל, כדי להבחין ולהצביע על הפרט בתוכם. שוב, רציתי להפוך בליל אותיות לזהויות.  ההצגה עוסקת בארבעה סיפורים שהפכו לנחלת הקולקטיב, סיפור אונס דינה, סיפור פילגש בגבעה, תמליל משפט אונס אמיתי וסיפור האונס של הנערה הבדואית בימי הקמת המדינה. את ההצגה כתבה, ביימה  והפיקה  מאיה בואנוס שהחלה את עבודתה על ההצגה בתקופת מחאת האותיות הגדולה שהתפרצה ברשתות החברתיות כאשר אחת הגולשות סיפרה  את סיפורה האישי וביקשה מכל מי שחוותה משהו דומה תחליף תמונת פרופיל לתמונת האות הראשונה של שמה. בואנוס בחרה  לכתוב הצגה  שתעסוק בנושא.

מדוע בחרת דווקא בסיפורים שמוצגים במחזה?

המופע עוסק בחוסר היכולת של החברה שלנו להכיל את קורבנותיה ואף באופן בו החברה מאשימה את קורבנותיה. שלושת הסיפורים שבחרתי נבחרו כי הם הכילו בתוכם את התמה הזאת בעיניי. הסיפור הראשון הוא כאמור תמליל משפט ההדגמה, המשפט המפורסם לשמצה בו נערה צעירה נתבקשה להדגים את האונס שעברה. הסיפור השני הוא סיפור פילגש בגבעה, בו עברה פילגש לילה של עינויים ואונס קבוצתי אלים על ידי שבט בנימין. ואילו הסיפור השלישי מתאר אונס קבוצתי של נערה בדואית במשלט נירים ב-1949 ומביא עדויות מצמררות כיצד רחצו את הנערה לפני שאנסו אותה כדי שתהיה ״נקייה לדפיקה״, כיצד ביקשו ״לטהר״ אותה למעשה.  בשלושת הסיפורים הללו, הדמות המרכזית בסיפור היא האישה אבל דווקא לה אין קול, אין טקסט אין נוכחות ממשית. לכן החלטתי לקחת את הסיפורים האלה ולעבד אותם כך שהם מסופרים מפי האישה. כלומר, רציתי לתת לנשים האלה פנים וקול ונוכחות. לא אותן צריך לטשטש מבעד לחומות של בושה, אלא את תוקפיהן.

פרטי על המסר שרצית להעביר  בהצגה. 

אני חייבת לומר שאני לא מאמינה במסרים חותכים, אילו הייתי מאמינה בהם אולי הייתי מבקשת קריירה פוליטית. אני מבקשת להציף שאלות בפני הקהל.  למשל, לפני שנה פרץ לתודעה החברתית שלנו, סיפורה של החיילת מאי פטאל. היה עיסוק רב ביופי שלה, כאילו היופי שלה היה  איזושהי הזמנה מהלכת להטרדה מינית. עצם השיח הזה, עצם היחס של החברה לאישה כדבר שהוא ״מותר״ לסביבתו שהוא ״טמא״, מלוכלך ונחות מאפשר שיח מסוים, שמוליד מעשים קשים. לכן, אני מציפה בפני הקהל את השאלה שסובבת את הדמות העומדת במרכז הסיפור ולא את הסיפור עצמו, אני שואלת את הקהל מי מאיתנו מלוכלך? מי מאיתנו נקי? מי מאיתנו אשם? ומי מאיתנו בכלל מכריע?   לפני כמה חודשים הגעתי במקרה למאה שערים וירקו עליי בפנים. ירקו עליי מכיוון שאני אישה צעירה שבוודאי לא הייתה תושבת המקום. השאלה שנשאלתי לאחר המקרה, הייתה ״מה לבשת?״, שאלה שלתחושתי מסתירה בתוכה את התהייה- מה עשית שזה הגיע לך?  באותו רגע הבנתי בדיוק על מה ההצגה ואמרתי לעצמי שהגיע הזמן להפנות את הדיון בחברה למקום חדש. לא בגללי ירקו עליי, תפנו את האשמה למקום אחר.

מאת ובבימוי: מאיה בואנוס
תנועה ויוצרת שותפה: ים דרורי
משחק: מורן ברדע, שירי חן ורותם שושן.

ההצגה הקרובה תתקיים ביום שני 12.9.16 בשעה 21:00 בתאטרון הקאמרי.
מחיר: 50 ₪ (קוד הנחה 50)
טל להזמנות: 036060900

תגובות

להשאיר תגובה

*הכנס את הקוד בתמונה כדי לשלוח תגובה