הירושלמית: שחררו את ירושלים

צילום: ינון שרגא

הטור היום מתחיל ממסע אחד קטן שחוויתי עם חברי הטוב השבוע. חזרנו מתל אביב לירושלים וזה לקח רק 4 שעות. איזה הישג מדהים (אחר כך אני מתלוננת שתל אביביים אומרים שאני גרה בגלות, פלא שאלה הם פני הדברים?). אז אחרי שעלינו על מונית שירות מזופתת מתל אביב לתחנה המרכזית המזופתת של העיר הפחחית (בחיי, ואני יודעת שהתפייסתי השנה עם תל אביב, אבל מה זה הפח אשפה הזה? מהים עד למרכזית פשוט רחובות שלמים של זוועות, כבישים הרוסים ובנייה מגעילה. איפה הקסם, לעזאזל?), עלינו לקו 405 החלומי (מיד אחרי שקנינו כרטיס נסיעה באוטובוס סגול של 1956 שהומר ל"קופות". "עספור" זה אנחנו).

"נגיע עד 7?" שאלתי את חברי הטוב. והוא הביט בי במבט נחרד "לאאאאא, אל תנחסי". התבאסתי. ברגע שראיתי את הפקק הארוך והמייגע של כביש 1 בדרך מוצא הבנתי איזו נאחסית אני. אז לא הגענו עד 7 הביתה. הגענו ב-7 ועשרים בערך רק לתחנה המרכזית. היעד: פסגת זאב. "ניקח רכבת או אוטובוס?". הוא הציע רכבת, נאחסית הציעה אוטובוס. "האוטובוס רק עוד 18 דקות, בואי נרד לרכבת". אמר חברי הטוב. אמה מה? ברכבת הקללה נתגלה חפץ חשוד על הפסים. נאחסית, כבר אמרתי?

בשלב הזה גם השעה 8 לא נראתה באופק להגיע ליעד. "את רק חושבת שזו מקריות, אבל שתדעי שכמעט כל יום זה ככה", חברי הטוב מתלונן בפניי. אני, ש-3 שנים לא נסעתי באוטובוס או רכבת בצורה רציפה, לא זוכרת את הכשלים האלה. הבעיות שלי מתחילות ונגמרות בפקקים מרגיזים. מי זכר את הקשיים שמציבה ה"עלק פתרון תחבורתי" הזו?

ניסינו לעלות לאוטובוס מחבר לבר אילן, שם נתפוס אוטובוס נוסף לפסגת זאב. הגענו לפסגת זאב ב-8:15. בשלב הזה נרשמו 3 שעות הגעה מתל אביב לפסגת זאב. אבל דרכי עוד לא הסתיימה. כמי שגרה בקצה השני של העיר, לקחתי את רכבי ונסעתי דרך בנציון ועליתי על בגין לכיוון מלחה. אלא שאז השלטים החליטו לשחק איתי איקס-מיקס-דריקס ולכוון את כל התנועה למחלף היציאה מהעיר, ללא הסברים. גלגל"צ מסרו על ריבוי תאונות באזור העיר – כביש 1, גוש עציון. תהיתי מה קרה בבגין ואם זה קשור. 500 מכוניות לערך עמדו וחיכו לנסוע ימינה, אל עבר נתיב אחד ויחיד שעולה ליציאה מהעיר. לביתי שלי הגעתי בשעה 9:20. מתל אביב לירושלים נרשמו עומסי תנועה, מורן תיזמנה לנו 4 שעות. תודה מורן.

מי שמכיר אותי יודע שהכתיבה שלי מעולם לא הייתה טכנית ומלווה בנתונים, אז לא תמצאו כאן את כמויות הכסף שנשפך על פרויקטים בתחבורה, או תכניות מיתאר לעתיד. לא עשיתי שיעורי בית, אך בכוונתי להתחיל. לא ייתכן שבשל תאונה אחת (שקורית בממוצע כל יום) נחסמים כל הדרכים המובילות אל ומירושלים. לא ייתכן כי אירועים קטנים כגדולים- כמו אירועי סוכות שהיו בשבוע האחרון בעיר- יובילו לפקקי ענק. לא ייתכן כי חפץ חשוד מוחק את ציר התחבורה המרכזי בעיר לחצי שעה, שעה או שעות. איך בעולם שבו נפתחו 3 צירי תנועה לכל כיוון מהעיר, עדיין קורים דברים כאלה?

השנה נציין 50 שנה לשחרורה של ירושלים, אלא שהעיר עדיין נצורה. שנים אני טוענת כי הבעיה המרכזית של העיר הזו היא לא התושבים שלה (כפי שאוהבים לתאר בכל כלי תקשורת אפשרי), אלא התשתיות שלה. כבישים הרוסים, בעיות של מקומות חנייה מוסדרים ודרכי גישה לא יעילים במצבי אמת. אז ראש העיר היקר, הבנו שאתה רץ לפוליטיקה של הגדולים, אבל ברשותך, אם אפשר, להנמיך חזרזירות ולתקן בזריזות את הבעיות האלה כדי שלא נרצה לתקוע לעצמנו כדור בראש בכל פעם שאיזה אובמה מבקר, מרתון מתנהל או רב, לא עלינו, נפטר בשיבה טובה. בקיצור, שחרר את ירושלים.

צילום משה הלר
צילום משה הלר

1 תגובה

להשאיר תגובה

*הכנס את הקוד בתמונה כדי לשלוח תגובה