הירושלמית: רווקה לתפארת מדינת ישראל

צילום: ינון שרגא

בסדר, הבנו מדינת ישראל, את רוצה לראות אותי עוד השנה עומדת תחת חופה וקידושין. ולא, אני לא חושבת שעשית יד אחת עם אמא שלי בעניין הזה, את פשוט לא יכולה לסבול אותי כרווקה, אחרת היית דואגת לי, נכון? אבל אני חייבת לומר לך, מד"י שלי, את גם לא ממש מסייעת לי למצוא אותו, נכון? וגם, ונגיד, וכאשר מצאתי אותו- את לא ממש מעניקה לי מוטיבציה למסד את הקשר. אבל עוד לא מצאתי אותו, אז תני לי רגע להסביר לך למה את לא ממש נחמדה אליי.

את לא נחמדה אליי, מד"י שלי, כי את מדירה אותי מחוקייך. יש לך זכויות והטבות בחוק לזוגות נשואים, לאלמנים ומשפחות שכולות, לחד-הוריים, לגרושים, לחיילים בודדים וליתומים (לא עלינו), אבל רווקים? שילכו לחפש. אנחנו לא מקבלים הנחות בארנונה ותשלומי וועד בניין. אין הנחות או סבסוד על דירות חדר עלובות עם מקרר ליד השירותים. אין הנחות בביטוח לרכב. אפילו הנתיב המהיר שלך לא מתחשב בזה שאני נאלצת לנהוג לבד- מבקש מראש שאהיה משפחה מלאה. גם אם הייתי רוצה להקים משפחה מלאה, נגיד בראנג'לינה-סטייל, אין לי ממש אפשרות בתור רווקה. חתולים זה בסדר, תינוקות לא (לפחות תממני לי את ארגז החול לחתול, לא?)

אנחנו לא מחלקים את חיינו בשניים, אז למה אין לך איזה מענק כזה שימתיק את הגלולה המרה של הבדידות? למשל, למה אין סבסוד לדייט ראשון? תחשבי על זה: תכנית חסכון מהרגע שנכנסת לגיל 30, נגיד ל-6 שנים (או עד שתתחתנו, המוקדם מביניהם), של 30 שקלים בחודש. משהו שיכסה את הבירה לפחות.

ואם את כל כך מתעקשת על האחד והיחיד בחיי, למה שלא תממני לי מנוי לשנה לאתרי היכרויות? או למה שלא תצאי במבצע "על ראש שמחתי": "החתונה הראשונה עלינו- השנייה ב-50 אחוזי הנחה"? אני בכלל לא רוצה לדבר על זה שאין לנו זכאות למענקי דירה מהמדינה, כמו לזוגות נשואים. אין לנו אפילו זכאות לאבטלה ראויה, כמו למובטל שהוא אחד משניים (לא חשבת לרגע שאולי לרווק שחי בגפו יותר קשה להיות מובטל?).

והאמת, מד"י שלי, את גם לא ממש דוחפת לחיי נישואים מאושרים או יוצרת מוטיבציה למצוא את האחד/ת. הבירוקרטיה יקרה בכסף וזמן. גם כאן את יוצרת אפליות ומדירה מגזרים שונים באוכלוסייה ואני בכלל לא רוצה לפתוח על שירותי הדת במדינה הזו (כי זה טור בפני עצמו שכנראה אכתוב כשאעבור את הדברים בעצמי. הנה, אמרתי "כש" ולא "אם". שתהי רגועה מד"י שלי).

את חייבת להבין, מד"י שלי, שגם ככה לא פשוט לנו. ההורים לוחצים, האחיינים דורשים בני דודים, ובעבודה- תמיד יש חטטנים. אנחנו מתמודדים עם עומס מנטאלי קשה מנשוא. ואת? אפילו טיפול פסיכולוגי לא מממנת לנו. חלקנו נכים נפשית וחווים פוסט-טראומה המלווה במצמוץ בלתי פוסק מעל עין ימין כשאומרים לנו "בקרוב אצלך" ודפיקות לב מואצות במילה "בררנ/ית". יש לנו סיוטים בלילה משדכנים וכולנו מדקלמים בקול את נאום ה"בסדר גמור" של הסבתא מ"זגורי אימפריה".

מה ביקשנו? טיפת חמלה? תשומת לב? הסעות לקברי צדיקים בחינם למחזיקי כרטיס "סינגל-גולד"? גם לא ביקשנו כרטיס חבר לנצח- כמו יוצאי צבא ועובדי "אגד". סה"כ שנה-שנתיים התארגנות על תקציב לעומר אדם לשיר חופה מרגש ואולי איזו קצבת "שארית חיי" קטנה למתמידים מעל גיל 35. ותחשבי על זה.

 

תגובות

להשאיר תגובה

*הכנס את הקוד בתמונה כדי לשלוח תגובה