הירושלמית: מוטרדת, מוטרדת, מוטרדת

צילום: בן שמואלוף

עברתי כמה הטרדות מיניות בחיי. חלקן מובהקות יותר וחלקן פחות. באחת מהן הייתי ילדה בת 10 שישנה אצל חברה ואחיה הגדול (אך הקטן, סה"כ בן 13) מחליט להיכנס לחדר שלי ולגעת במעלה הרגל. בשנייה הבוס שלי מבקש ממני 'לשפשף כדי שייצא' כשביקשתי ממנו קרם ידיים. כן היו גם מצמוצי נשיקות לעברי במרכז העיר כשהייתי ילדה מכמה ערבים ברחוב, וכן, היה את העיסוי הלא-רצוי מהחבר לעבודה הנשוי שהיה שיכור אבל בעיקר חי באשליה.

כולם חיים באשליה. הם חיים באשליה שהדרך שלהם לליבה (או לתחתוניה) של הבחורה מתחילה ונגמרת במילים או מגע שרואים בסרטי פורנו. הם חיים באשליה שהעולם האמיתי מלא בבנות ונשים שרק מתות שיחמיאו להן על התחת או על הציצים, ובעיקר כשהן הולכות לעבודה או סתם ברחוב. הם חיים באשליה שתגובת הנגד למעשים שלהם תהיה "הו, כן, בייבי, בוא תן לי את מה שאני רוצה" ולא איזו בעיטה לביצים. אבל בעיקר הם חיים באשליה כי מדובר בדרך כלל באנשים שחיי המין שלהם כל כך עלובים, והם כל כך דחויים או חסרי ביטחון, שהם נאלצים לכפות על המין הנגדי סיטואציות מביכות.

אז איך מתמודדים? אחד הזיכרונות היותר חזקים שלי מאמי היה שהלכנו יד ביד ברחוב ואותם ערבים צעקו לעברי אמירות מיניות ברחוב בערבית ועשו קולות עם השפתיים של נשיקה. אני, ילדה תמימה אך מפוחדת, אבל אמי- לביאה מגוננת. תוך שנייה היא חזרה אליהם, עמדה מול פרצופם ו-כפי שנהוג לומר כיום- ייבשה אותם. היא אמרה לאחד מהם להתנצל ושהבינה כל מילה שאמר, ושעוד פעם יחזור על זה הוא יקבל את המנה שלו.

אמי לא אישה אלימה בכלל, אבל כשזה הגיע למצב שצריך להגן על הילדים שלה- אין אחד שהצליח לעמוד מולה. ככה חונכתי- את אחראית על הגוף שלך ולאף אחד אין זכות עליך, אבל בעיקר- תמצאי את הקול שלך. ומצאתי. הנער בן ה-13 שהחליט לעלות את ידו במעלה הרגל שלי חטף בעיטה וצעקתי עליו שייצא מהחדר ואפילו סיפרתי לחברה שלי מה קרה; הבוס המלוכלך קיבל ייבוש של "בחיים לא" וביד מכוונת מלמעלה סגר את העסק שלו תוך פחות מחצי שנה והחבר לעבודה שהתחיל לעסות, כמעט שבר את שתי אצבעותיו אחרי שעיקמתי לו אותן. גם אני לא אלימה, אבל אני אחראית על הגוף שלי.

לא התלוננתי על אף אחד מהם. בדיעבד אני שמחה על ההחלטה. אני, באופן מאד אישי וסובייקטיבי, מרגישה שהתמודדתי עם זה יפה מאד מבלי להפוך את הזבוב לפיל. אין זה אומר, בהחלטתי זו, שאנחנו צריכות לשתוק או להתעלם. עלינו להחליט איזה מקום תופסת ההטרדה בחיינו והאם היא באמת פגעה בנו- ולטפל בה. אגב, נכון גם לגבי גברים שעברו הטרדה, לא רק נשים. מה שאני כן אומרת זה שעלינו להוקיע גברים כאלה בחברה ולתת להם להבין שהדרך שלהם היא נאלחת ודוחה. לתת להם להבין שהם המבוזים ולא אנחנו. לתת להם להבין שהם כאלה קטנים, לעומתנו- הגדולות. והכי חשוב- לחנך אותם מגיל צעיר לכבד אותנו. בכלל- חינוך לכבוד הוא הא"ב של החיים.

ולא כל הגברים כאלה. כאלה שינצלו מרות או יבגדו בנשותיהם או יגעו לך באיברים המוצנעים מבלי שתסכימי. רובם המלא, גם אם יחשוק בך, יחשוק שפתיו קודם. כאלה שמילדות לימדו אותם שאישה זה כבוד ולא צעצוע. כאלה שיודעים להבדיל בין תעשיית מין רהבתנית ושקרנית במסך לבין המציאות. זה נכון גם לגבי אלימות כלפי בן/בת הזוג וזה נכון גם לגבי התעללות מינית ואונס (שבהם, אגב, הטור ממש לא עוסק כי התובנות שלי שם הן שונות לגמרי).

עלינו להבין דבר אחד, זה שאנחנו שומעים בימים האחרונים על מלא בכירים שניצלו מרותם או הטרידו מינית זה לא אומר שרק עכשיו התופעה צצה. התופעה קיימת ושרירה ועלינו למגרה בתעוזה ובאומץ. למצוא את הקול בכל אחד ואחת מאיתנו לומר "לא" ו"די". לפעמים גם בכוח. עלינו לשנות את החינוך בישראל ולא להתחבא. לשנות חקיקה ולא להתחבא. לשנות אכיפה ולא להתחבא. לשנות גישה ובעיקר- לא להתחבא.

ואני חייבת גם להתייחס לעניין פרשת בוכריס- הוא לא אנס. עם זאת, הוא ניצל מרותו על פקודה שקטנה ממנו בחצי. גם אם זה היה בהסכמה- אסור היה לו לנצל את זה. למרות מה שהפרשן של ערוץ 2, רוני דניאל, חושב, הורדה בדרגה אינה עונש מספק. התנצלות פומבית ולקיחת אחריות הן התחלה לעונש אבל זה לא מספיק. אנשים כאלה צריכים לעשות לפחות עבודות שירות במוסדות שמטפלים באנשים שעברו אונס והטרדה. הם צריכים לשמוע סיפורים קשים ולהתמודד עם מה שהם עשו. להתחיל ללמוד להעריך ולכבד את המין השני ולדעת שמה שהם עשו הוא אסור. וכולנו צריכים להעביר את המסר מקטן ועד גדול: רק אנחנו מחליטים מי ומה יעשו בגוף שלנו ולא אף אחד אחר. נקודה.

15282058_10154713396314280_1797982326_n

1 תגובה

להשאיר תגובה

*הכנס את הקוד בתמונה כדי לשלוח תגובה