צילום: ינון שרגא

אף פעם לא ראיתי את עצמי כאישה רגילה. נכון, אתם הגברים רגילים למשפטים כאלה מנשים (מצד שני, גם אנחנו רגילות לקלישאות דומות מהצד הגברי). אבל אני באמת שונה- לא מחוברת כל כך לנושאים "נשיים" כמו טיפוח וקוסמטיקה, מחזור, הריון וכיו"ב. למעשה, מי שמדברת איתי על הדברים האלה אני מיד מסיבה את הנושא לדברים אחרים. פשוט לא מתחברת, מה לעשות?

גם לא ממש ראיתי את עצמי כפמיניסטית, אולי אפילו יותר נוטה לשוביניסטיות. וזה רק בגלל שהפכתי לצינית עוד בשלבים מאד מוקדמים של חיי. כבר בגיל 12 זלזלתי ברכילות על בנות אחרות, במושג "מלכת הכיתה" ובחבורות של בנות. היו לי חברות "נשיות" אבל בעיקר התחברתי דווקא ל"טום-בוי" שבתוכי. הייתי משחקת כדורגל עם הבנים, וזה הרגיש לי ממש נכון ונעים.

זה לא שלא רציתי להתאפר. הו כמה שאהבתי להרוס לאימא שלי את שידת האיפור, וכן- אפילו הרגשתי יפה כשחיפשו אותי לכלה או לרקדנית ספרדייה. אבל נשים, עם הזמן, גרמו לי להרגיש את מנת חלקן ה"ביצ'ית" והכואבת. הבנתי את משמעותו של החרם בבית הספר, את ההדרה ממסיבות פיג'מות ואת המלחמה על ליבו של ילד/נער שאהבתי. דרך אגב, אני כמעט ולא טעמתי חרם או הדרה, פשוט ריחמתי מהצד על מי שזה קרה לה.

ושנים עברו ונכנסתי לעבוד במכון יופי שכונתי. ואז נחשפו בפניי סיפורי אימה על נשים ששונאות את החמות שלהן עד כדי הדרה שלה מהבית; על נשים בוגדניות; על נשים שמשפיטות את הבעלים שלהן; על נשים גרושות שעושות מהאקס סמרטוט. הנה מידע שלא סייע לי להתחבר לצד הזה בגופי ובנפשי- אלא רק רצון להתרחק מנשים ולרחם על הגברים. גם עבודתי במשרד הרווחה לא סייעה לי להבין את נפש ומוח האישה, אחרי גילויי מריבות קשים בין זוגות גרושים והתוצאות ההרסניות של כל זה.

והנה, רצה הגורל והפגיש אותי עם אחת הנשים היותר חזקות ומדהימות שקיימות בעיר הזו- הגב' דבי בן עמי. בן-עמי היא חברת הנהלת ההסתדרות הציונית-העולמית ולאחרונה גם חלק מחבר הנאמנים של הסוכנות היהודית. מדובר באישה עם עשייה ענפה ומשמעותית. אישה שמבינה שהשיח על נשים צריך להיות מהותי כמו שוויון בשכר ובתנאי העסקה; כמו קידום נשים בחברה לתפקידי מפתח וכמו שימור המפעל הציוני הנשי כפי שהתקיים בישראל.

נשים הקימו את המדינה הזו, בדיוק כמו גברים. נשים פעלו, צעקו, רבו, נשפטו ונאסרו (לעיתים עד מוות) בשביל המילה "ציונות". נשים הן כוח חזק בחברה וחלק אינטגרלי ממנה. לפני כמה ימים שמעתי את הגב' בן עמי אומרת: "אנו רגילים לשמוע ולהשמיע את קולן של הנשים החלשות, אבל לצד זה עלינו להעצים את קולן של הנשים החזקות בחברה". זה משפט ששינה את תפיסתי לגבי המונח אישה. פתאום הרגשתי שאני חלק מאותן נשים חזקות. נשים שבחרו ללמוד, לפתח קריירה והעזו לחלום, וכן- גם נשים שבחרו באימהות יכולות (ע"ע איילת שקד; ציפי לבני; מירי רגב ועוד ועוד ועוד).

אז לרגל יום האישה הבינלאומי (8/3) אני מבקשת לאמץ את דבריה של הגב' בן עמי ולומר לכל הלוחמות אי שם בחוץ- תהיו נשים עם ראש מורם, תעזו לחלום ותעזו להגשים. בא לך להיות גננת? תהיי הגננת הכי טובה שיש. בא לך להיות טייסת? תהיי טייסת מצטיינת. בא לך להיות חברת כנסת? הרימי שרוולים, שנסי מותניים וצאי לטרוף את המטרה. ברגע שכולנו- נשים וגברים- נלמד לדרוש אך לא לדרוס, נוכל לקיים פה חברה שוויונית בעלת משמעות ועשייה רחבת היקפים, מבלי לבוא האחד על חשבון האחרת (וההיפך). יום אישה שמח.

 

תגובות

comments