צילום: ינון שרגא

חודש הגאווה החל בימים אלה. חודש שבהם קהילה שלמה מתאחדת, אם בעבר בכדי לשנות, הרי שהיום בכדי להתגאות בשינוי. ואכן יש שינוי. להיות הומו זו ממזמן לא מילת גנאי (טוב, במגרשי כדורגל היא תישאר כזו, אבל בסדר, גם "ערס" אז נוותר להם. קריצה-קריצה). יותר ויותר נערים ונערות מרגישים חופשי לצאת מהארון, סלבס נפתחים (לעיתים אולי יותר מדיי, קריצה-קריצה) והחיים, כפי שהכרנו אותם, השתנו לבלי הכר.

סדרות הטלוויזיה והסרטים השתנו (כמה עברנו מהפרק ההוא ב"וויל וגרייס" שבו ג'ק מגלה שרשת הטלוויזיה הורידה נשיקת גייז מהפרק של הסדרה האהובה עליו); השיח בעולם השתנה; יש יותר פתיחות – זוגות חד מיניים הולכים בגאווה ברחוב; דתיים (מכל הדתות) יוצאים מהארון בגאווה ואפילו עולם העיתונות מפרסם יותר ויותר סיפורים על גיבורי היום הגאים והגאות.

ולכן, בעיניי, בימינו אנו (ואני רואה כבר כמה אנשים אני אעצבן באמירה הזו) מצעדי הגאווה הם לא יותר מאשר סיבה למסיבה ופחות אמירה משמעותית כפי שהיו לפני ארבעה או שלושה עשורים, עת כולם עסקו במהות ופחות בתמונות שוות לאינסטגרם וציוצים בטוויטר. היום, לפחות כך נראה לי, מתעסקים הרבה בטפל ובמחאות "שקטות" של לחיצת כפתור מבלי להביע אמירה אמיתית (בעיה נפוצה ולא רק בקרב הקהילה הגאה).

השבוע, לדוגמא, עלה דיון באחת הקבוצות שבהן אני משתתפת על החרמתם של מחצית מאורחי פסטיבל הקולנוע הגאה את הפסטיבל בגלל חרם ה-BDS  על ישראל. בתגובה לכך פנה אחד התאים הגאים לשרת התרבות בבקשה להסיר את הסרטים של המדירים מהפסטיבל- להדיר את המדירים. אני (ובכך אני מביעה את דעתי האישית והסובייקטיבית בלבד) דווקא חשבתי שמדובר בקריאה לפעולה נכונה והוגנת. חבריי לקבוצת הוואטס אפ פחות אהבו את הפנייה לשרת התרבות וקיוו שהיא לא תרחיק לכת, כיוון שחופש הביטוי גובר על הכל ויש, לטענתם, להציג את הסרטים בכל מקרה (איזה מזל שבינתיים צצו להם מהמחילה מופעי עירום-זה-חולירע, טפו). אני טענתי בתוקף כי חופש הביטוי אינו החירות היחידה הקיימת וכי עומדות מולה גם הזכות לכבוד וחופש העיסוק שנפגמים מההדרה.

בקבוצה הזו ישנם פעילים מהקשת המגוונת בפוליטיקה, ימין, מרכז ושמאל, וביקשתי מהם לראות רגע את טובת הכלל ולא רק צד אחד של העניין. תא של אנשים, בני הקהילה הגאה, לא משנה מה דעותיהם הפוליטיות, ביקש מהשרה לענייני תרבות שלא להתיר הקרנה של 5 יוצרים שהחליטו להחרים את הפסטיבל של הקהילה הגאה, כאקט מחאה נגד ישראל בתואנה שהיא מפרה זכויות אדם. באופן פרדוקסלי, אותם אנשים הפרו בהדרתם זכות אחרת- מהותית לא פחות- הזכות לשוויון. אם כך, האם עלינו להיות נהורים עד כדי כך ולהעניק להם את פרס הביטוי כשהם משתיקים אותנו? כשהם משתקים אותנו?

אחזור מעט אחורה, לעניין המאבקים של הקהילה הגאה. יש לא מעט נושאים, עליהם גם דנתי בטוריי הקודמים, שבני הקהילה הגאה (על גווניה ורבדיה) צריכים ויכולים לטפל בהם בימינו אנו- נושא קיומן של המשפחות הגאות; אימוץ ילדים ותהליכי פונדקאות; יחס הרשויות והמוסדות למטופלים בקרב הקהילה ויחס הדת לחברי הקהילה. גופים על גבי גופים התאחדו בעבר למען שוויון זכויות, ואילו היום,לצערי, הכל הפך להיות מעין "תחרות יופי" שבה ה"מלכות" מתחרות "למי איכפת יותר" מהקהילה הגאה.

כן, גם זו פוליטיקה, לצערי. יש מי שמנכס לעצמו את בני הקהילה הגאה וחושב שהוא מייצג את הקול של הדור הזה ויקבע את קולם של הבאים אחריו. ובכן, תתפלאו, גם בקרב בני הקהילה יש אנשים שונים עם צרכים שונים ודעות שונות. אין קול אחד ואין דעה אחת. המפתח למאבק ושינוי אמיתיים לא נמצאים בידיים של קבוצה אחת בקהילה, וגם לא במצעד אחד או בעיר אחת או במפלגה אחת. הילחמו על מה שחשוב לכם- בכל עת ובכל שלב. השמיעו את קולכם הייחודי- לא רק בכפתור הלייק האוטומטי (והלא ייחודי) ולא רק מחוץ לארון- אלא גם מחוץ לבועה.

 

תגובות

להשאיר תגובה

*הכנס את הקוד בתמונה כדי לשלוח תגובה