הירושלמית: foreign affair

צילום: ינון שרגא

הקיץ החל רשמית. איך יודעים את זה? יותר ויותר כבישים חסומים בגלל אירועים מיובאים וזרים עם חאקי קצר, חולצה מכופתרת ועור אדום מהשמש ממלאים את הרחובות. היתרונות: הפאבים והמסעדות עמוסים לעייפה ויש רעש חיובי ברחובות, החסרונות: כבר אין מקומות חנייה בעיר, העסקים הפחות-תיירותיים נפגעים ולמרות שאצלנו אין לחות- לעמוד בפקקים הבלתי-נגמרים כשהשמש יוקדת זה סיוט בפני עצמו. ברוכים הבאים לגיהנום.

טוב, אני האחרונה שאתלונן על תיירות ואנשים, גם במחיר של סיבוב שלישי לחנייה, אבל אולי כדאי לבדוק עד כמה נוח לתושבים עם כל המרתונים והפסטיבלים בעיר, שתוקעים לנו ארבעה רחובות ראשיים ועוד עשרים משניים בכל רגע נתון? מישהו שאל את תושבי רחביה אם זה בסדר שחבורה של קנדים, צרפתים ואמריקאים תרוץ להם מתחת לבית בשעה 22:00 בלילה? מישהו שאל את תושבי אבו-טור ובקעה אם זה בסדר שמירוץ מכוניות יתקיים בשעת החזרה לילדים בסמוך לביתם?

לפני זמן מה היה לי ויכוח עם חבר- מה יותר חשוב: האירועים המגניבים האלה שמכניסים תיירות וחיים לירושלים או שיתקנו את הכבישים, ידאגו לעסקים וידאגו לרווחה טובה יותר לתושבים. מודה שגירדתי את הראש מעט בחפשי אחר תשובה מתאימה. הרי לא סוד הוא שירושלים היא העיר הכי ענייה עם המסים הכי גבוהים וחוסר שוויון בנטל. למה יותר אנחנו משתוקקים? לחיים מלאי אנרגיה או לחיים מתוקנים?

אני מאמינה שרובנו היינו מעדיפים חיים מתוקנים בכדי שנוכל להרגיש טוב עם חיים מלאי אנרגיה. להכניס לכאן צבע וחיים מיובאים זה נהדר, אבל בשאר 200 הימים שלא מתקיים פה כלום, הרי שאלה אנחנו- הירושלמים- שצריכים לחיות עם מדרכות שבורות, כבישים א-סימטריים, בעיות חנייה לא מוסדרת ותשתיות לקויות של ביוב ואשפה (שהתחילו להשתפר עם הקמת הרכבת ואז נעצרו בשנית).

שלא תבינו שאצלי הכל אנטי. דווקא ההפך הוא הנכון: אני נחשבת מהאופטימיות חסרות התקנה בכל מה שנוגע לירושלים. אני מתבוננת בה במשקפיים וורודים ומתענגת על הטוב והרע באותה מידה. כתשובה לעיר הזו יש לי תמיד את אותו המשפט: בלי פגמים אין שלמות. ולעיר הזו יש מלא פגמים. אבל אולי כדאי לעזור לתושבי העיר לראות אותה באותם עיניים כמו שלי, ולסייע, ולו במעט, לצמצם את הפגמים.

לפני שבוע אחד מחבריי הטובים סגר את הפאב הכי חשוב שהיה בעיר: תחריר. לא, הוא לא עבר לתל אביב כמו כולם (אני לא יכולה להאשים את מי שכן ברח לשם, אבל קשה לי לסלוח שזה דווקא לתל אביב ולא למקום אחר שאולי היה אפשר לפתח אותו במקביל לשגשוג בעסקים), אבל הוא בהחלט לא הצליח לעמוד מול הבירוקרטיה הירושלמית שדחפה אותו החוצה. כמוהו לא מעט עסקים שאיבדנו מאז תחילת אינתיפאדת הסכינים האחרונה.

האם ייתכן כי בעירייה לא רוצים למצוא פתרונות לבעיות התושבים? האם יש מישהו ששמח לשמר את העוני הירוד של עיר הבירה הישראלית ולו בכדי לקבל את התקציבים החיצוניים שיפארו את העיר (וגם את שמו…) באירועים מיובאים (המכבידים עד מאד)?

אז מה כן צריך לעשות? תחילה- להתחיל לגבות מסים באופן שווה מכולם. כל מי שנהנה בעיר הזו מהתשתיות שלה, מהאירועים בה ומההטבות שלה. חד משמעי. אין זכויות בלי חובות. דבר שני- לקיים שולחנות עגולים תמידיים עם בעלי העסקים בעיר ולשמוע אותם: מה הצרכים שלהם ומה האתגרים שעימם הם מתמודדים, ובעיקר- למצוא להם פתרונות כדי שעוד ועוד יזמים יפתחו פה עסקים (משרדי פרסום, היי טק, פיתוח ועוד). דבר נוסף- לדאוג פה לבעיית החנייה בעיר. אם אני ירושלמית אני רוצה תו שמאפשר לי להחנות בכל העיר בחינם ולא בדרכי אפר שהורסות לי את המכונית. מכאן אני אמשיך: תקנו את הכבישים כאן- לא מספיק העליות לירושלים (שאומנם שופרו משמעותית אבל לא מספיק), אני צריכה לדהור על בורות ומפגעים ולהרוס את הגלגלים. ודבר אחרון- בואו נירגע עם סגירת הכבישים ההמונית הזו בחודשי הקיץ- זה מגניב ושמח אבל פחות לעסקים שיושבים במקומות האלה ולתושבים הגרים בהם. ותחשבו על זה.

1 תגובה

להשאיר תגובה

*הכנס את הקוד בתמונה כדי לשלוח תגובה