עשרים שנים חלפו מאז הרגע ההוא, בו עלתה על הבמה ה-דיווה, דנה אינטרנשיונל, עם שמלתו של ז'אן פול גוטייה ושינתה לנצח את תחרות האירוויזיון כשהביאה לישראל את הניצחון הנכסף ולמעשה- גם הפכה את התחרות לסוג של מצעד להט"ב וגאווה ססגוניים. כן, חבריי, דנה הייתה הטרנסג'נדרית הראשונה שעלתה על הבמה הזו ובכך הפכה את ישראל לחלוצה ענקית בנושא.

עשרים שנים מאז אנחנו מחפשים לשחזר את המתכון ולהביא את האירוויזיון לירושלים הבירה. שלחנו את כל ה"דנות" האפשריות- להט"ב, מזרחיים ודיוות- שרנו באנגלית, עברית ואפילו ערבית ועדיין לא הצלחנו לשחזר את ההצלחה והזכייה הנכספת. כל מה שהיינו צריכים הוא גימיק טוב שישנה את פני האירוויזיון ויביא איתו בשורה אמיתית. ואז קרתה נטע.

האישה המדהימה הזו הוציאה שלוש הברות מטורפות מהפה שלה, שאין אחד שמצליח לשחזר אותן כראוי, וגרמה לכולנו לחלות בשפעת העופות הכי מטורפת שיש. היא לא שיגעה רק את אירופה, שעדיין בתדהמה מהביצוע הייחודי לשיר "TOY", אלא הצליחה לכבוש את כל העולם בתוך שלוש דקות בלבד.

נכון, לנו, הישראלים, היה קשה לחלוק על במה אחת את "הללויה" הנצחי או "חי" האלמותי עם מילים כמו "אני לא הצעצוע שלך, ילד טיפש שכמותך", אבל יקום האחד שהשיר לא גורם לו להניע כל איבר בגוף, לחייך ולהשתגע מהנאה ולהרגיש גאווה. ועל זה כל התחרות, לא? על גאווה.

לא, הכוונה שלי היא לא לגאווה במובן של נטייה מינית (המאפיינת, כיום, לא מעט חסידי אירוויזיון בעולם כולו), אלא על גאוות יחידה. גאווה במדינה ובנציגיה. גאווה בהשתתפות בתחרות אירופאית (כשאנחנו לחלוטין אסיה). גאווה ששינינו את השיח וגאווה שכבשנו את העולם. אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה.

ואולי כללי האירוויזיון לא יאפשרו לנטע להופיע עם ה-גימיק שכיוונו אליו- הלופר- ואולי קיים הסיכוי שהיא לא תביא את הניצחון המיוחל, בשל הצבעות פוליטיות בין מדינות, אבל אנחנו בחוץ לגמרי. יצאנו מהארון המחשבתי המקובע למתכון המנצח לאירוויזיון. והמתכון הוא שאין מתכון. הצלחה אמיתית מצויה בקול טוב ושיר שהופך את הבטן והמוח בשנייה.

מודה שהתרגזתי מעט על מפיקי "הכוכב הבא" שנתנו לכולנו לחשוב שהלופר יהיה גימיק חזק באירוויזיון, מבלי לבדוק את תקנון התחרות. אבל כשדיברתי עם אנשי היח"צ של התאגיד קיבלתי תשובה מספקת למדיי: "שלחנו זמרת מעולה! לא שלחנו לופר  שייצג את ישראל". צודקים.

כשנטע ביצעה בלייב את "אבניבי" בגלגל"צ עם גיטרה בעלת מיתר אחד, הבנו שמדובר בתופעה. תופעה עם קול מיוחד, ביטחון עצמי כובש והרבה אופי שובב ומקפיץ שמתאים כמו כפפה לתחרות מהסוג הזה. לנטע מגיע לזכות מכל הבחינות כי היא צבעונית בדיוק כמו התחרות, אבל גם אם לא- בשבילנו (ובעיקר בשביל עצמה) היא הזוכה הגדולה. ההימורים עליה גבוהים, העולם שם לב אליה ואני לא חושבת שתהיה מסיבה בעשור הקרוב שלא תשמיע את TOY כדי להקפיץ את הקהל.

עשרים שנים מאז "דיווה", ארבעים מאז "הללויה" ו"אבניבי". האם ישראל תקבל הזדמנות נוספת לעשרים השנים הקרובות? הזמן יגיד! אז כוונו שעונים- ביום שלישי הקרוב, בשמונה במאי, תעלה שביעית על במת חצי הגמר הראשון, נטע ברזילי, האחת והיחידה, תתן בראש ובעיקר- את הפייט של חייה. בהצלחה ו… יאללה בית"ר.

 

תגובות

comments