הירושלמית: על הדתה והדרה

זהו. רשמית לאנשים במדינה הזו נמאס לחיות בישראל. ואם זה לא לחיות בישראל, אז לחיות במדינה יהודית ודמוקרטית. מישהו רוצה שנרים את הכפפה ונחליט: או יהודית או דמוקרטית- אי אפשר ביחד. איך אפשר להיות גם מדינה ששומרת על הפרדה בין בשר וחלב ובאותה נשימה גם שומרת על זכויות אדם? בלתי אפשרי. וזה לא שעשרת הדיברות מכילים איזשהו ערך או עקרון בסיסי לחיות על פיהם שיתאימו למדינה מתוקנת. לא ולא. או ואו.

סליחה, אמרתי עשרת הדיברות? עכשיו עיצבנתי אמא חילונית בוודאות. כי הרי, רחמנא לצלן, שנזכיר, ולו בטעות, כמה חוקים בסיסיים מהימים ה"פרימיטיביים" ההם שכל אדם נאור חייב ללכת על פיהם בכדי לחיות בחברה מתוקנת. עזבו, עדיף אריסטו ואפלטון.

השנה ציינו 50 שנים לשחרור ירושלים ( גם על כך הסמנטיקה אוהבת לריב- יש שיגידו איחוד ולא שחרור, יש שיגידו כיבוש. שיגידו, זה הטור שלי). "איזה כיף," חשבה כל גננת ומורה ביסודי במדינת ישראל, "יש לנו נושא למסיבת הסיום". מיד הוכנו התכנים, הובאו הלחנים ונעמי שמר קמה לתחייה. אמה מה? ההורים, שחלקם ברחו מהעיר הפרימיטיבית הזו- ירושלים, נחרדו לגלות את בנם הבכור בונה את בית המקדש בלבני זהב, שנצבעו במיוחד על ידי הסייעת בלילה לפני, ומדקלם את "מעל פסגת הר הצופים" בעל פה. שמע ישראל. סליחה, אוי מיי גוד.

"הדתה" צעקו הכותרות, כאילו בצהריי שישי האחרון רצחו 100,000 ילדים ופעוטות. לפני כמה ימים אמרה מיכל שליו־רייכר, מראשי הפורום החילוני, בראיון כי "ההורים האלה תובעים את זכותם לחינוך לפי עולם הערכים שלהם, ולא של שום גורם חיצוני לחינוך הממלכתי. המאבק שלנו הביא לחשיפה של הדתה מאורגנת ומכוונת. לא נפסיק עד שנקבל את המגיע לנו: הזכות הבסיסית לחינוך על פי ערכים ליברלים, פלורליסטיים והומניסטיים".

ובכן, גב' שליו-רייכר, בואי נפרק את הבקשה שלך לשלושה חלקים: ליברליזם, פלורליזם והומניזם. בשלושתם חטאת בבקשתך. נתחיל מליברליזם- העובדה שיש לך במה תקשורתית להביע את דעתך- היא היא הליברליזם האמיתי. ליברליזם זה להעניק לפרט את היכולת לחיות איך שהוא רוצה. את, גב' שליו-רייכר, זכאית לחיות כיצד שאת רוצה. אף אחד לא אמר לך ההפך. לכי ליוגה, תאכלי טבעוני ותסעי בשבת. למי איכפת?

נעבור לפלורליזם- הרי שבכך שאת לא מקבלת את האחר- את הגננת הדתייה, את חובשי הכיפות, את ההיסטוריה של ישראל, שרבים כל כך (אפילו הרוב) מאמינים בה, הרי שאת רואה כאן מקום לקיים רק זן אחד של אנשים ואין מקום לאחר בגישתך. וזה המקום להזכיר את ההומניזם- התנשאות והדרה אינם הומניים, אלא דווקא מזכירים ימים חשוכים. כן, נכון, אנשים שאינם מאמינים אוהבים לומר כי דווקא הדת היא חשוכה, אבל מה שהוצג בגני הילדים ובבתי הספר אינו דת אלא היסטוריה. או שגב' שליו-רייכר וחבריה מאמינים שההיסטוריה של העם היהודי מתחילה רק מהשואה? עצוב.

"זה הזמן להתעורר, הבית מתפורר" כתבו חברי להקת "הדג נחש". כמו כל להקת היפ הופ חתרנית, גם המסר הזה בא לבקר את השלטון- אתם עושים משהו לא בסדר. אבל, כמה שיהיה זה פופולארי ומגניב לבקר את השלטון, בואו רגע נעצור ונסתכל על עצמנו. אנחנו, העם, שמרכיב את המדינה ובוחר כל ארבע שנים (במקרה הטוב) את דרכי הפעולה שלו.

יש פה רוב מסורתי, דתי וחרדי. זו עובדה. עובדה יותר גדולה היא שיש גם חילונים על גבול האתאיסטים שאוהבים את ירושלים ומכירים בהיסטוריה שלה וממש נהנים שהילד שלהם משנן וחוזר על מידע חדש שלמד בגן בנושא. הנה עוד עובדה- באופן פרדוקסלי, קיימים אנשים שיוצאים נגד מה שהם מכנים "הדתה", אבל מתעצבנים להפליא על החלטות שמתבצעות ב"אונס"קו" אחת לכמה חודשים. החלטות שבעצם קובעות שלעם היהודי אין זיקה למקומות הקדושים לו בישראל. מבולבלים? גם הם. כנראה.

צילום: ינון שרגא
צילום: ינון שרגא

15 הערות

להשאיר תגובה

*הכנס את הקוד בתמונה כדי לשלוח תגובה