הירושלמית: על גאווה ודעה קדומה

צילום: עזרא לנדאו

די. אין מצב שלא הרגשתם את זה. הגאווה. הכיף. האחדות. השמח. נשבעת ביקר לי שמול עיניי אפילו גדעון לוי, עיתונאי "הארץ" ושמעון ריקלין, עיתונאי ערוץ 20, התחבקו, התרגשו והסתלפו בטקס המשואות כאילו אין מחר. היה מספיק לשמוע את המילים "כאן ביתי פה" בוקעות מקולם של הדצים, כדי שכל עצם ונים בגופנו יתרפקו על הנוסטלגיה. היה מספיק האוס טוב אחד עם תקליטן מטורף ו-150 נערים ונערות שצועקים יחד בשמחה אמיתית: "אהההה אוווווו", כדי לזכור שאתם בבית.

גם היה מספיק לשמוע את קולו הנשבר מהתרגשות של שלמה ארצי כדי לזכור שרובנו (רוב שיותר גדול מקהל המצביעים במדינה הזו) פקד את הופעותיו ויודע איזה איש מרגש ורגיש הוא. לצפות בקולו הנרעד של זאב רווח כשחבש את הכיפה ואמר "שהחיינו" על המעמד הכי מרגש לו יגיע בחייו- חותמת הגומי שהוא, העולה ממרוקו, ישראלי ומייצג ישראליות.

אין מצב שלשמוע את נאומה של מרים פרץ או לחזות בחיבוק החם שהעניקה לגרוסמן, חרף דעותיו, לא העניק לכם השראה ורצון לחיות. לחיות ולנצל כל רגע בחיים האלה בחיוך ובחדווה ובעיקר- בשמחה! (למעשה, כמעט וויתרתי על כתיבת הטור וכל שרציתי היה לכתוב את מילותיה שלה. נקודה).

מתישהו כולנו נבין שהחיים הם לא בפייסבוק. יש עולם שלם בחוץ. עולם שבכלל לא היה מודע (או בחר להתעלם) מהמחלוקות סביב טקס המשואות. עולם של ילדים שבפעם בראשונה בחייהם ראו במת יום עצמאות ואחזו בדגל ישראל יפיפה מתנופף בקלות. עולם שלם של מבוגרים שזוכרים איך היה כאן לפני ולמה צריך לנשק את האדמה עליה אנחנו דורכים ולחבק את יקירנו הקרובים כל יום ולומר להם: "אני אוהב אותך. אתה יקר לי".

ואני מבינה. אי שם ברחבי המדינה קיים דור שני לניצולי שואה שחווה אובדן קשה במלחמת יום הכיפורים. עד אז השמאל היה בעצם הימין השמרני-האליטיסטי עם תארים, השכלה, הזדמנויות ורזומה של ניצחונות. ואז דור שלם נמחק. שכבת גיל שלמה. אותו דור שהוריו חזרו ממלחמת העולם השנייה פצועים ומנסים להשתקם, נעלם בן-לילה באחת המלחמות הקשות והעקובות מדם שחווינו במדינתנו.

דור שלם של אנשים שעם תום המלחמה התייאש לגמרי מהחזון והרצון. דור ששאל את עצמו: 'בשביל מה?' ו'האם זה שווה את זה?'. דור ששכח להצביע ב-77', או אולי לא רצה, ובכך הביא לעליית שלטון ימין. דור שמתחרט על כך עד היום ושואל: 'מה עשינו?'. דור שלם והדור שגידל. דור שידע את רצח רבין ומאז לא מפסיק להאשים את כולם בחיים ה"חרא" במדינה. דור שמוכן לנטוש לנופיה המרהיבים של אוסטרליה או להזדמנויות העסקיות בעגלות בארצות הברית וגרמניה- שם המילקי זול יותר.

ובכן, אף אחד לא אוהב מילקי עד כדי כך. אפשר כל היום להתלונן, לריב, להתעצבן, להשתגע, להתבאס ולהתקומם, אבל יש בעולם הזה רק מדינה אחת שהיא בית לעם היהודי. מדינה שיצרה לעצמה שם ברחבי העולם, למרות שהיא בקושי סנטימטר על המפה. מדינה שמונהגת שנה אחרי שנה בצורה מופלאה ומתעשרת בזכות ההון האנושי שבה ולא רק בזכות ההון החומרי שלה (אבל גם).

ולא, אני לא אתחיל לריב עם כל נטלי פורטמן שראש הממשלה לא בא לה טוב או המדינה לא באה לה טוב. למה? כי על כל אחת כזו יש עשרה טראמפ או קייט אפטון שנהנים מהחברות העמוקה והעושר שיש למדינת ישראל להציע. אז אתם תמשיכו לאכול את סלט הכוסמת שלכם, לשתות את הקפה בחלב הסויה שלכם ולהאזין לטל ואביעד מתמרמרים שביבי עדיין בשלטון ותוך כדי תאמרו לחבריכם: 'תראו, זה הבית שלנו, אבל…' ולתהות. כל הזמן לתהות. השאלה על מה?

 

 

תגובות

comments