"אשרינו שזכינו לשבת בירושלים, בכנסת ישראל, שנת השבעים לעצמאותה של מדינת ישראל". כך פתח נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין את נאומו בפתיחת מושב החורף של הכנסת. איך אפשר שלא לאהוב נשיא כזה? ירושלמי, שורשי, ערכי. אולי רק בעיניי. מאוד הצחיקה אותי הביקורת שחטף הנשיא על נאומו מימין לצד גורמים פוליטיים מהשמאל, שניכסו את דעותיו של הנשיא אליהם ושיבחו אותו שסוף כל סוף דעתו הולמת את שלהם. כל אחד רוצה שהנשיא יהיה בצד שלו.

אבל הנשיא לא יכול להיות בצד של אף אחד. תפקידו לשמור על מעמדו הממלכתי, על שמו הטוב של עם ישראל ועל איכות השלטון ומוסדותיה של המדינה. נשיא מדינת ישראל אמור להיות מעל הפוליטיקה- הוא נבחר על ידי כולם, לא רק על ידי צד אחד. הוא מייצג את עם ישראל, מדינת ישראל ואת כל תושביה ואזרחיה הישראלים. אלה חוקי הפורמט.

"אנו עדים היום לרוחות של מהפכה או הפיכה שניה." המשיך הנשיא, "הפעם, שלטון הרוב – הוא השליט הבלעדי. במקום "היקום השפיט", אנו מוצאים את ה"יקום הפוליטי". ותחת המציאות שבה "הכל שפיט", צומחת המציאות שבה "הכל פוליטי". צודק. היום הכול פוליטי. סיקור תקשורתי הפך פוליטי; הצבא; אפילו עולם הרוח שלנו. אני יוצאת לדייט ומספרת לבחור למי אני מצביעה ואני מוצאת את עצמי בוויכוח פוליטי, במקום שהוא יאמר לי שהעיניים שלי יפות ושאני חכמה מאד. תמיד זה מוביל ל"מה כל כך טוב לך כאן?". די, נמאס לי להסביר.

ונכון שהנאום של הנשיא ריבלין בא ממקום של לפייס ולהגן על מוסדותיה הדמוקרטיים של ישראל, "שומרי הסף" כפי שכינה אותם, מפני השלטון והוא ניסה להיות ממלכתי והגון ואובייקטיבי, אבל הוא גם הגזים מעט ולטעמי גם עבר מעט את הגבול: "…זה דבר אחד לעבוד בתיקון התקשורת, ולחייב אותה להיות מגוונת יותר, מקצועית ועניינית יותר – ודבר אחר לבקש לשלוט בה. אמרו לי רבותיי, כיצד תקשורת חלשה, מתחננת על חייה – יכולה להיות אינטרס של מדינת ישראל או של הדמוקרטיה בכלל ושל הישראלית בפרט?" ובכן, מר ריבלין היקר, התקשורת שלנו לא "מתחננת על חייה" ובטח לא "חלשה". התקשורת חיה ובועטת ומעידה על כוח הישרדות יוצא דופן.

התקשורת שלנו היא אליטיסטית, וכמו שהתרבות האליטיסטית והמיליה האליטיסטית הנבחרת לכנסת ולממשלה היו צריכים טלטול ושינוי וריענון, כך גם התקשורת. השינויים והרפורמות שהונהגו פה בכנסת ה-20, באו לתקן בזבוז כספי ציבור וחוסר יעילות ולפתוח לציבור את חופש הבחירה ועבור התקשורת- את חופש הביטוי.

העיתונות בישראל מתחזקת. היא משנה מדיניות, מסייעת לחלשים, מובילה חקיקה, מפרשת פסקי דין ולמעשה, לא מעט, מטה אותם לטובתה. היא החלטית וממזמן לא אובייקטיבית. היא ממתינה להעניק את דעתה ולהשפיע על דעת הקהל הישראלית והעולמית ובהחלט יש לה מקום רב בהחלטות. היא הרשות הרביעית, ובשנים האחרונות- בעיקר מאז רצח רבין- היא גם קיבלה גושפנקא ככזאת.

מערכת היחסים המורכבת בין הפוליטיקה לתקשורת אינה מורכבת כלל וכלל. שני הצדדים ממלאים ומזינים אלה את אלה. הם אוהבים את ההתלהמות- עוקבים אחריה באדיקות ומשמרים אותה. כל מילה שנכתבת נאמרת מתוך כוונה טהורה ואמיתית להלהיט ולעורר את הצד השני. כמו זוג בגירושים שמתקשה להפנים ששני הצדדים מאוהבים ומתגעגעים זה לזו.

אז, אדוני הנשיא, צר לי. איני מסכימה. נכון, צריך להרגיע את הרוחות. נכון, צריך להתחיל להתאחד ולהתלכד ולא לפגוע אלה באלה. נכון, צריך קצת להוריד להבות פוליטיות מכל תחום בחיים האלה. הכל נכון, אבל לכל מטבע יש שני צדדים. ללכת ולתקוף את הממשלה והכנסת על התנהלות של התקשורת, זה כמו להגן על ילד בריון לא פחות מהילד שהכה קודם (כשלא בטוח כלל שהוא הכה קודם). אחריות צריכה לבוא משני הצדדים. הגיע הזמן שבמערכת היחסים הזו, גם התקשורת וגם הפוליטיקאים יתפסו צד בזירה וינוחו. מעט.

3 הערות

  1. אין ספק כי התקשורת חיבקה את ריבלין ,
    וכך גם השמאל.. אין ספק שממלכתיות לא הייתה בנאום שלו. ובטח לא בתגובות הימין לנאום שלו..
    אבל אין ספק שאין מקום לממלכתיות, בטח לא בתקופה כזו בה נדרש משגיח על ההתנהלות הילדותית והבזויה שמתרחשת כאן..
    תמיד יש על מה להתלונן ואי אפשר לרצות את כולם וזה בסדר. אבל לבטל את המצוקות האמיתיות של העם בזלזול נאום החמוצים, מוסיף שמן למדורה.. או יותר נכון חומץ לחמוצים (או מלח .. תלוי)
    ריבלין דווקא כמישהו מהימין שגדל שם, ובזכות הנשיאות לקח צעד החוצה מהקדרה הפוליטית, הצליח לראות את ההתנהלות של "הבית שלו" ולא יכול לעמוד מנגד,
    לא יכול לשבת על הגדר ולנקוט בממלכתיות
    טוב שעשה כך.

    הבעיה היא שעולם כמנהגו נוהג..
    כולם ימשיכו להצביע ביבי והמצב ימשיך להיות כפי שהוא.

    שיהיה לכולנו בהצלחה :)

    נ.ב
    מאוד נעים לקרוא את הטורים שלך. עלי והצליחי

להשאיר תגובה

*הכנס את הקוד בתמונה כדי לשלוח תגובה