צילום: ינון שרגא

פרשת "החייל היורה" אלאור אזריה תצטרף לרשימה ארוכה של המור"קים המבלבלים ביותר שניאלץ להסביר לילדינו בעוד כעשור. מור"ק שאמור להניע אותם להתגייס לצה"ל ולא להניא אותם מלעשות כך. איך אתה מספר את הסיפור כשעל הנרטיב עצמו יש דעות חלוקות? מי יכתוב את ספרי ההיסטוריה הנכונים? מי יידע? נלמד היסטוריה מיו טיוב? מקטעי וידיאו ערוכים וקטועים? האם מורים מ"בצלם" יבואו לספר לנו מה הצלם ההוא, אז, תיעד? האם עיתונאים מערוץ 2 או אולי חברי כנסת? מי יספר את הסיפור לילדים שלי בעוד 20 שנים, עת יקבלו את צו הגיוס הראשון שלהם?

נכון, עיצבנתי כבר מלא אנשים רק בפתיח הזה. הרי מי שם את אלאור אזריה שיחליט אם המחבל צריך לחיות או למות? זו בכלל לא החלטה שלו – אפשר לחשוב שהוא חייל במלחמה שהוא צריך להביע שיקול דעת כזה או אחר. ועקב כך הוא גם לא הבן של כולנו, הוא בקושי החייל של כולנו. עלינו להתנער ממנו מהר לפני שידבק בנו חלק מהמוסר הקלוקל של החייל הנורא הזה. בנו ובילדינו. רחמנא לצלן. ובאחת התגובות עוד זכיתי לעיתונאי בכיר שכתב שהוא לא זוכר את האורגיה שהוא עשה לפני 20 שנים עם אמא של אלאור אזריה, שתזכה את אלאור כבנו. מכובד מאד לעיתונאי. בוגר מאד בעיקר. אז בואו נענה לאותו עיתונאי באותה הבגרות.

אני לא זוכרת שאני בחרתי, או הוריי בחרו, ביצחק רבין ז"ל כדי שאבכה עליו כראש ממשלה של כולנו. אני גם לא זוכרת שיצאנו ממצרים ובורא עולם המטיר עלינו מן ונתן לנו את התורה בסיני כדי שאמנע מחמץ בפסח. אני גם לא ממש זוכרת את הקטע הזה עם המכבים, כי לי באופן אישי לא היה נס של שמונה ימים עם כד שמן קטן. האמת שאני גם לא זוכרת איזה גרמני נאצי יורה בחברה שלי למוות בגלל שהחביאה תפוח אדמה באזור שנות ה-30 הקרות. אני גם לא זוכרת שסבתא שלי נכחה ב"אלטלנה" בזמן שאותו פגז פילח את הספינה. פשוט לא זוכרת. גם הוריי לא זוכרים וגם הרבה מאד חברים ומכרים שלי לא זוכרים. לא זוכרים לא משמע שזה לא קיים. שאין לנו איזו אחווה כזו בינינו. כזו שיודעת שאתמול זה קרה למישהו אחד ומחר זה יכול לקרות לאחר. יתרה מכך- שאנחנו נעשה הכל כדי שאירועים כאלה לא יחזרו על עצמם ושנגן על אחינו בכל מחיר. זה נקרא שותפות גורל.

ונכון, יש כאן כמה ציניקנים שנמאס להם מהמעגל הזה של החיילים שקופץ וצועק "אחים, אחים". יש כאלה שהיו ממש מעדיפים לשים רגל על רגל באיזו דיונה ולשכוח שאנחנו במלחמה. הם רחוקים מירושלים הבעייתית, אצלם לא עושים פיגועים. לא דוקרים. בקושי חיילים מסתובבים להם ליד הבית. זה רחוק. זה שם. זה לא קרוב לפה. זו לא הבעיה שלהם. אבל יש להם דעה. ברור שיש להם דעה. הרי הם קיבלו תיוג בפייסבוק שמראה בבירור שיש כאן חייל לא מוסרי, שיורה באדם אחר על הרצפה. חוצפה, איך הוא מעז? מי שם את אלאור אזריה להחליט את ההחלטה הזו? הוא גם קיבל  בוואטס אפ בדיוק את הכתבה ב"וואלה" שבה הרמטכ"ל אומר בבירור שהוא מתנער מההתנהגות של אזריה. אז ברור עכשיו לכולם שאלאור הוא הפושע. דינו בכלא. רוצח!

וברור גם שיבואו אנשי צבא גדולים ומאיימים כאלה, שידברו ב"אולפן שישי" ויספרו שזה לא הצבא שהם מכירים. שאצלם זה לא היה ככה. וכולנו ננהר אחרי קולו המבטיח של רוני דניאל- כי הוא היה שם. הוא יודע. הוא מוסרי. בצבא שלו לא עשו כאלה דברים. בצבא שלו חיבקו מחבלים. נתנו להם קפה והזמינו אותם לשש-בש.

אוקיי. סיימתי עם הציניות ועכשיו לעניין האמיתי: נכון, פיסית אלאור הוא לא הבן של כולנו אבל הוא יכול להיות. הבן והבת של כל אחת ואחד מכם יכול להפעיל שיקול דעת בצבא, ויכול להיות שזה יהיה שיקול דעת מוטעה. זו יכולה להיות בחורה שהחליטה עם החברות שלה לחשוף את התחת עם הנשק והכומתה. זה יכול להיות גדוד חיילים שהחליטו לרקוד באמצע עזה ולעשות מזה סרטון. זה יכול להיות חיילים במחסום שיצעקו על ערביה אומללה שלא אשמה שמעליה יש חמאס ופתח וארגונים צמאי דם ששונאים יהודים. זה יכול להיות אלאור אזריה שירה במחבל שנייה אחרי שחבר שלו עלה לאמבולנס שותת דם.

הוא כן הבן של כולנו. תתנערו מזה כמה שאתם רוצים, אבל זו עובדה. כן, הוא שגה. כן, הוא היה צריך להיענש. אבל מגיע לו, וגם אז, לפני 9 חודשים, הגיע לו שניכנס לפרופורציות. לא מימין ולא משמאל נכנסו לפרופורציות ולכן הוא הפך להיות שעיר לעזאזל. הוא היה צריך להיכנס לאיזה כמה חודשים מחבוש והצבא היה צריך לשאת באחריות. לקחת אחריות מלאה על החייל המצטיין שנטל חיים של מחבל. מחבל פרא אדם. פרא אדם שבאותה מידה יכול היה לקום, לקחת סכין, ולהמשיך במסע ההרג שלו. כל האופציות פתוחות חברים. ההיסטוריה הוכיחה זאת שוב ושוב.

וזה תמיד נדמה שאנחנו מוסיפים עצים למדורה הזו ואז כבר קשה לנו לכבות אותה. ועכשיו,  כשכבר הואשם בהריגה, אז קמים אותם קולות המבקשים חנינה. לא מסוגלים לרגע לשמוע מה גזר הדין. וזה בסדר, כי אותם קולות מונעים מאותה אחווה ומאותה שותפות גורל, אבל רגע. בואו כולם תעצרו. כן, גם אלה שאני מעריצה. גם אלה שהיללתי שמם לא אחת על גבי הטור הזה. רגע תנשמו. תחשבו לפני שאתם מפזרים כאן הצהרות ובקשות  ובואו נחכה בסבלנות לגזר הדין. אם היינו יודעים לשתוק קצת אולי המחיר על גלעד שליט לא היה כבד. גם לא המחיר של אלאור אזריה.

6c7e8b41-0e8e-41ca-93c0-cd4b0ec2902f

 

תגובות

comments