הייתי רוצה לחשוב שאני אדם עם רמת סובלנות מאד גבוהה לחברה. אני מכירה אנשים רבים שונים בצבעם, באופיים, בתרבותם, בנטייתם המינית, בשפתם ובאמונתם. ברגע שאתה לומד להכיר אדם, שהוא כל כך שונה ממך, מקרוב ובצורה מעמיקה, מרבית הסיכויים שתבין אותו יותר ותפתח סבלנות וסובלנות לדעותיו. יתרה מכך- תדע להימנע מאמירות שעלולות להרגיז אותו ולהביא לריב ביניכם.

עם זאת- אני אנושית. יש לא מעט מקרים שאנשים, גם כאלה שאני מכירה מצוין, מצליחים לנגן לי את העצבים הכי רגישים כשהם מביעים את עמדתם כלפי משהו שיקר ללבי. אולי אתם מכירים את הסיטואציה היטב: מוחכם נאטם, אוזניכם נסתמות ואתם שומעים רק "לא" ו"אנטי". בא לכם מאד להיות צודקים, בא לכם כבר לדבר ולומר את אשר על ליבכם ולהוכיח לבנאדם שמולכם מאיפה משתין הדג.

לו רק יכולנו, כולנו, לספור עד עשר. לתת לדם לרדת לאט לאט מהפנים, לתת למחשבות לשקוע ולמילים להסתדר בראש שנייה לפני שאנחנו מקיאים אותם מהפה. כמה פעמים אנחנו מתחרטים על הדברים שאמרנו למישהו? כמה מהדברים שאמרנו הם פשוט בולשיט אחד גדול? כמה אנחנו באמת יודעים?

אנחנו מקבלים מידע מהחדשות או שומעים מחברים ומשפחה, אבל לא תמיד אנחנו חווים את הדברים באמת. עם זאת, ניכר שיש לנו דעה על הכול ובכל עניין. הפכנו פרשנים לענייני רווקים; גרושים; הורים; מגדלי חיות מחמד; טבעונים; ימנים; שמאלנים; דתיים; חרדים; אתיופים ועוד ועוד ועוד. אנחנו יודעים עליהם יותר משהם יודעים על עצמם. מדהים, לא?

ומדי פעם נמרחת לנו גזענות או שוביניזם בזווית של הפה מתובלים בסקסיזם או התנשאות, אבל זה לא משנה ובטח לא מונע מאיתנו להמשיך ולהתבלבל עם העובדות. ממש ברגע הזה חשוב לנו לכתוב ולומר ולצעוק את מה שיושב לנו על הלב ואף אחד לא יכול לעצור אותנו. ונכון, אולי תגובות או טוקבקים אפשר למחוק, אבל את המסר שעבר והגיע לאוזני האדם השני- קשה למחוק.

אנחנו מתעבים אנשים מבורות, כי לא למדנו או טרחנו להכיר אותם ממש. הפכנו עיוורים וחירשים (אבל לא אילמים) למציאות של אדם אחר ובעיקר קהי חושים לרגשות של אחרים, עד שלפעמים אנחנו נוטים להגזים. אנחנו פותחים במסע שיימינג ללא מעצורים; אנחנו מגנים אנשים ותופעות בחריפות על גבי התקשורת (ולמעשה מוסיפים אש למדורה שמדי פעם דועכת, אבל אין מבוגר אחראי שמנסה לכבותה) ובעיקר: יוצאים מכלל פרופורציות.

האמת אי שם ואף אחד מאיתנו לא טורח לדעת אותה. נגמרה האובייקטיביות בעידן של כאן ועכשיו. אנחנו חייבים לצייץ; חייבים לצטט (גם אם זה מהאמצע ונטול הקשר); חייבים להעלות תמונה ולספר על החוויה שהרגע הייתם עדים לה בפוסט ארוך ומרגש. אנחנו עושים לייק או שיתוף מבלי לדעת למה. בקיצור, הפכנו לרובוטים.

אמה מה? בזמן שהפעולות שלנו הן רובוטיות, אנחנו שוכחים שהלב שלנו- לא. אנחנו כותבים תגובה שנונה למישהו או חייבים לענות לו מול כל החבר'ה (כי הגיע הזמן "להחזיר לו" וכי "די, נמאס לי לשתוק לו") ואז נדמה לנו שהורדנו את הזבל ועכשיו "הבית" שלנו נקי. ההפך הוא הנכון: אנחנו, למעשה, מחכים שהצד השני ישיב לנו "באותו המטבע", כי הרי אין מצב שהוא ישתוק ולא יגיד את דעתו, נכון? ובכך אנחנו ממשיכים את כדור השלג של המילים הרעות ולא מונעים ממנו להתדרדר במדרון.

אולי השנה נחליט החלטה להיות המבוגר האחראי. בין אם אתה נער בן 16 או נבחרת ציבור בת 60 (או כותבת טורים במגזין מקוון מקומי)- אולי נצליח לעצור את שטף המילים שיוצא לנו מהמקלדת/מהפה ולא נרגיש שאנחנו צריכים להביך את האחר (ובעיקר את עצמנו) במלחמת דעות מיותרת ופוגענית. בואו ננסה להקשיב יותר, להבין יותר ולפתוח את הראש ובעיקר- את הלב.

4 הערות

להשאיר תגובה