אתמול נאלצתי ללכת לטרם. הסיבה: כאבי אוזניים וגרון (תוצאה ישירה של "חוצות היוצר". מעיד על רמת ההנאה שלי מהפסטיבל- אין ספק שהשקעתי בו את כל כולי). בזמן שהמתנתי שיקרא לי האח הערבי (ציון מוצאו מאד חשוב לעלילה) חשבתי על תנועות ה-BDS מעבר לים, המחשבה שמתקיים בישראל אפרטהייד ובעצם, ההסברה הגרועה שלנו שלא יודעת לצלם את מה שקורה כאן ועכשיו ברחוב ינובסקי בעלייה לארמון הנציב.

הצוות, שמורכב מ-85 אחוזים ערבים, קיבל את פניי בסבר פנים יפות. פקידת הקבלה, האח המקצועי והיעיל והרופא (המעט חופר) שטיפל בי במסירות. כולם היו שם, מטפלים בחולים ובפצועים כאילו… כאילו זאת העבודה שלהם. וכמוהם הרוקחים בבית המרקחת התורני בבית צפאפא, המוכרים בקניון מלחה, והמלצרים בארומה. כולם ככולם הפכו לנוף הרגיל של ירושלים, נותני ומקבלי שירות. שותים קפה, קונים בגדים וצורחים על הבנקאית בטלפון (בתור אחת כזו לשעבר אני יכולה להעיד ממקור ראשון).

כן, חברים, אין לי מושג על איזה אפרטהייד אוהבים להתרברב בצד הערבי, אבל כאן חיים טוב, לפעמים טוב מדיי (מעניין אם רק בישראל המחבלים לובשים מותגים). הם מנהלים במשרדי ממשלה; מפקדים במשטרה; שופטים בעליון וכמובן, הם חברי כנסת. כן, שלושה עשר אנשים מתוך מאה ועשרים שאחראים על החוקים במדינה, מנהלים (בדרך כזו או אחרת) את תקציבה ומחליטים החלטות משמעותיות על הדרך שבדרכה יילך א-שעב אל ערבי (ועל הדרך ממציאים עם שמעולם לא היה קיים, אבל זה לטור אחר).

ערביי ישראל, או ליתר דיוק- ערביי ירושלים, חיים פה ברווחה ובשוויון שלא קורים בערים אחרות. הם יכולים לעבוד בכל מקום שהם רוצים ואפילו זוכים, כמו באוניברסיטה העברית, להעדפה מתקנת שמקנה להם אובר זכויות על היהודים. זה, כמובן, לא עוצר אותם לרגע מלהקים תנועות התנגדות והסתה נגדנו ותחת אפנו ובשם חופש הביטוי- הזכות הכי אומללה,בעיניי, בימים של טוויטר ופייסבוק.

כך יוצא שסטודנטית מצטיינת מהאוניברסיטה מחליטה לערוך פיגוע או כתבת של תאגיד השידור מרשה לעצמה להלל ולשבח מפגע. הכול בחסות שלושת הקופים, המכונים גם הרשויות: הרשות העיוורת, הרשות החירשת והרשות השותקת (יש גם רשות רביעית- תקשורת, אבל אנחנו כבר יודעים מה היא רואה, שומעת ומדברת).

ובזמן שאנחנו מקבלים את הביקורת העולמית על ה"אפרטהייד" נגד ערבים בישראל, מבלי שום בסיס או תשתית לטענות (או כל ניסיון אמיתי למגר אותה מלבד כמה "פלסטרים" בדמות חילופי משלחות), מתקיימת כאן הפרדה אחרת, אמיתית, בינינו- תושביה היהודים של ירושלים. הפרדה בין השמאל לימין, בין סטרייטים ללהט"ב וכמובן, איך אפשר בלי, בין חילונים לחרדים.

אמש, בכתבה של ירון אברהם ויאיר שרקי בערוץ 2, סופר על "תכנית החלוקה" של ברקת בין החילונים לחרדים. תכנית שגורמת לו "לישון טוב בלילה" לטענתו. תכנית בה מחליטים להזיז תלמידים או תושבים ממקום אחר למקום אחר, מרוכז יותר, לאוכלוסייה אחת. הפרדה מוחלטת בין קוראי ה"שאבעס" לקוראי הטוקבקים (סטיגמה שכמובן לא מזוהה איתי).

לא רוצה הפרדה. טובה לי ירושלים המגוונת. טובים לי הצלמים שמתעדים את הכל מהכל תחת הכותרת "ירושלים האמיתית", כי הרי זו באמת ירושלים האמיתית. ירושלים שמדברת בשפה שלה שמורכבת מ"אוי ויי זמיר" לצד "יאללה" ו"תפדל". אם נאבד את ירושלים לקיצוניות, מבלי שנמצא את הקו האחד הזה שמקשר בינינו, הרי שנכשלנו. נכשלנו כיהודים, כציונים, כישראלים. כירושלמים.

 

תגובות

להשאיר תגובה

*הכנס את הקוד בתמונה כדי לשלוח תגובה