את הטור הזה אני כותבת מבייג'ינג רבתי. עיר מדהימה עם זיהום אוויר שלא יבייש את הכנרת בפסח. האמת היא שכשאתה נוסע לחו"ל אתה מצפה לחוויה חסרת תקדים, שתראה נופים עוצרי נשימה ותקבל דברים חדשניים שאין בארץ ממנה אתה מגיע. אז טיילתי ברחובותיה של בייג'ינג, חזיתי בהיסטוריה, התפעמתי מתרבות שונה, ואז תהיתי: האומנם היא שונה?

יש מונח בתקשורת ומדעי המדינה שנקרא מקדולנדיזציה, שטבע הסוציולוג האמריקאי ג'ורג' ריצר בשנת 1995. המונח מבטא תפיסה לפיה רשת מקדונלד'ס משמשת כסמל לתהליכים גלובליים דוגמת האחדה (תרבות אחידה שמשתלטת על הכל) ותהליך ה"הרבה, מהר ובזול" – המוניות, אנונימיות ומהירות שהן סממני חברת הצריכה הקפיטליסטית.
למעשה המונח בא להסביר כיצד התרבות המערבית השתלטה גם על המזרח הרחוק. כן, גם מקדולנד'ס יש פה וגם פיצה האט וגם זארה. הנשים פה מתלבשות כמו בארצות הברית, אולי שתי עונות אחורה או מקסימום אם הן ממש מגניבות- שיק אירופאי מהעונה שעברה.

והבניינים ממש גבוהים (בני האדם לא למדו כלום מסיפור מגדל בבל). אני נוכחת כרגע ברחוב סיאנמן שדי דומה לרחוב רוטשילד בתל אביב (רק גדול יותר. ברור שהכל כאן גדול יותר) והצפירות ברחובות הן נוראיות כמו כל מרכז עיר גדולה. והנהגים על הכביש אללה יסטור- כן, אפילו ביחס לישראל. כאן צריך לומר קריאת "שמע" כשעולים על הכביש ו"הגומל" אם זוכים לרדת ממנו בחיים.

האם משהו מזה בכלל אותנטי או שקצב החיים המהיר והלחוץ השתלט גם פה? באולימפיאדה האחרונה החליטו בסין הקומוניסטית לעשות שיפוץ "קל", למחוק (כמעט) כל זכר לבנייה הישנה ולבנות גורדי שחקים במקום. אין ספק שהארכיטקטורה המודרנית פה מדהימה, אבל במחיר של מה?

תחשבו איזו היסטוריה מעמיקה וחשובה יש לסין וכיצד הכל נמחק על ידי הנהגה בלי מחשבה ועל ידי רגע אחד מכונן שבו שאלתי מקומי להכוונה: "איפה מקדולנד'ס"?

עם המחשבות הללו בראש, פתאום
עלתה לי ירושלים וחטפתי דיכאון. האם גם אנחנו מוחקים זכרונות בשביל הקידמה וההתמערבות? האם גשר המיתרים, בניין הפירמידה המתוכנן (זה עדיין קורה?) או גורדי השחקים בסגנון המושחת של "הולילנד" שמשתלטים על הנוף הירושלמי מוחקים אט אט את המרקם העתיק שהופך את ירושלים למיוחדת ומדהימה?

שלא תבינו לא נכון, או לרגע תחשבו שאני מתבכיינת שאני בחו"ל, ההיפך הוא הנכון. בייג'ינג מדהימה ויש כאן המון זכר לתרבות מקורית והיסטוריה מרתקת – כיכר טאינאמן; החומה הסינית; העיר האסורה ועוד ועוד (google it!) – וכן, פה ושם נותרו מהחוטונגים- אותם הבתים עם גגות הטרפז שהופכים את סין (ואולי את המזרח כולו) לכל כך ייחודית, אבל (וכן, זה אבל גדול) האם לא חבל שבשביל תחרויות בני חודש של אוליפיאדה, או מה שקרוי "שופוני א נאס", שווה למחות תרבות שלמה?

וגם אנחנו, בירושלים, בשביל מי אנחנו משקיעים כל כך? ניחא, שתהיה רכבת קלה, זה דווקא מגניב, אבל האם גשר המיתרים הוא חובה אריכאולוגית שבלעדיה העיר לא הייתה ייחודית? הרי זו ירושלים- תנו לנו אבן עבה, מחוספסת וקצת מוכתמת ואתם יודעים שליבנו יהלום בפראות.

אני מניחה שמורן הנוסטלגית כותבת לכם ולא מורן המתקדמת (זו שמתקתקת את הטור בוואטס אפ לעורך שלה). מורן שאוהבת להגיע לכותל ובוכה מסיבות שונות לגמרי מהמבקשים לחסדיו של אלוקים. מורן שמסתובבת ביפו וחיוך נמלא על שפתיה למראה חבורת ה"פרלמנט" (כן, יש כאלה) שיושבת לקפה על מתווה הרכבת הציורי. מורן שרק אומרים "ירושלים" ועולות לה בראש תמונות בשחור-לבן (למרות שהיא נולדה כשכבר הייתה מצלמה עם פילם צבעוני).

לא, לא הייתי רוצה שגם ירושלים תושחת בשביל תיירים חדשים. אני בעד שימור לצד התייעלות. נוסטלגיה שמשתלטת על המודרני, אבל מחזיקה לו את היד. חיים רגועים של פריטי לבוש מבד ופחות טקסטיל מעובד (שבאופן אירוני made in China).

בטוחה שאני מהלא שפויות הבודדות שחושבות כך, אבל יש משהו בתרבות מקומית שחייבים לדבוק בו כקודש. שחייבים לשמר ולזכור כדי שנבין שמה שזורם בורידינו זה דם מקורי ולא תעתיק של משהו אחר, רחוק מאיתנו.

להבדיל מהסינים, שהמראה שלהם ייחודי ומעיד, אפילו חלקית, על זהותם הקולקטיבית (אך לא הסובייקטיבית! לא להתבלבל!) ועברם המפואר, אנחנו, הישראלים, חסרי זהות במראה. קיבוץ גלויות לבן עד שחור עם לב שעליו חרוט מגן דוד. רק אנחנו יודעים מי אנחנו ומאיפה באנו (אנחנו והמצות בפסח..). רק אנחנו יכולים להסתכל עין בעין ולומר: אנחנו משם ואנחנו כאן. רק אנחנו יודעים שאולי הגשמי והמטריאלי מיוצר בסין אבל הלב שלנו לגמרי made in Israel. מי ייתן והתרבות שלנו (וגם של אוכלוסיית העולם השונה, המדהים והמיוחד) לא תימחק עם גורדי שחקים והמבורגרים של ליצן.

 

צילום: ינון שרגא
צילום: ינון שרגא

1 תגובה

להשאיר תגובה

*הכנס את הקוד בתמונה כדי לשלוח תגובה