צילום: ינון שרגא

ביום שישי ישבתי בביתי הקט וחיכיתי שמשהו יקרה. אראלה תתקשר לבשר שזכיתי במיליון שקלים. בן זוגי המיועד ידפוק בדלת. שהאוטו יתקן את עצמו. שהחברים יקפצו עם מזוודת שוקולדים ושפיצוץ ענקי יוריד את ג'בל מוכבר. לא אשקר לכם- התאכזבתי מאד שכלום לא קרה. לא היה כלום אבל האם יהיה כלום?

אני לא רוצה שוב לחפור לכם על התקשורת המעוותת, על הפרצוף הממורמר של ערד ניר במהדורת שישי, על הכאב שבדיבור של יונית או תחושת האושר של דני קושמרו על אחוות הג'ינג'ים בינו לבין טראמפ. אני רוצה לדבר עלינו כחברה בישראל (ובירושלים בפרט) ועל הציפייה שיש לנו מהיום שאחרי.

באופן כללי, ואני יודעת שרובכם לא תסכימו איתי, אני לא תולה תקוות במדינאים שלנו. הם רואים מאקרו ואנחנו מיקרו. אנחנו קטנים במערכת גדולה ועצומה מאיתנו של תהליכי קבלת ההחלטות. לדוגמא- ניר ברקת יכול לעשות קמפיינים המברכים את טראמפ וקוראים לו כבר היום להעביר את הלוחית של השגרירות שם לשגרירות פה. אמה מה- שניר ברקת כבר ממזמן לא "פה". הוא "שם" (נכון קופץ לכם בראש המערכון עם הבובות עכשיו?).

גורלה של ירושלים לא צריך להיות תלוי בשום מנהיג חיצוני אלא רק בנו. אנחנו לא באמת צריכים אישור ממועצת הביטחון של האו"ם שאנחנו כאן מתוקף זכות קיומית. יש פה ערבים ויהודים שגדלו יחד בשכונות לפני 70 ו-80 שנים. כאלו שחלקו בקלוואות עוד לפני שטראמפ וברקת נולדו. כאלה שעבורם סיפור על נזירה שהפילה את השיניים בטעות לצד הירדני היה המציאות.

אנחנו, אנשי הקפה השחור והשש-בש, אלה שאומרים "מאתיים" ולא "מתיים"; אנשי ה"אבוללה" וה"מציצות" ו"האבו-יויו", יכולים לומר בגאון שיש לנו עיר מדהימה עם תושבים מדהימים ומגוונים וזה עובד. איך אני יודעת שזה עובד? כי גם כשהרוחות מתלהטות – אנחנו שומרים על קור רוח (ולא, הכוונה לא למזג האוויר הקר והחודר. וואו נכון שקר?). כי אנחנו נשתה קפה בארומה, ולרגע נפחד מהעובדים מהמגזר אבל אחר כך נחליף איתם מבטים של "נו, מה יהיה?" והם יחזירו מבט של "מה נעשה? אי אפשר לשלוט בכולם" וימזגו את החלב הרותח בכוס הקפה.

זו עיר מורכבת, תמיד הייתה, אבל ממתי אנחנו או אבות אבותינו היו צריכים אישור מבחוץ לחיות כאן? להרגיש שייכים? מישהו ביקש מהמצרים לא לטייל ליד הפירמידות כדי לא לעצבן את היהודים? אז עם כל הכבוד לטראמפ או למועצת הביטחון של האו"ם, לנו, הירושלמים, יש דברים הרבה יותר חשובים להתעסק בהם מלחפש גושפנקא אצל הגויים.

לדוגמא, אנחנו חייבים לחנוך את הכביש החדש שעשו לנו פה. ויש סביח ב"סטקיית חצות" ששמנו חתום עליו. ויש אירועי חורף שאנחנו חייבים להתכונן אליהם (איזה ספוקן וורד ב"נקטורנו" או אופרה בתיאטרון). וגם אנחנו ממש חייבים סתם לשבת על כוס בירה בז'בו- כי אנחנו עובדים פה קשה, לא מתעסקים ב… אתם יודעים במה… בדבר הזה שאתם מתעסקים בו.

אנחנו כבר ממזמן לא בתקופת הצהרות בלפור או כל מיני ספרים לבנים. ואם השגרירות תהיה או לא תהיה כאן- זה מעניין רק את התל אביביים שלא אוהבים להפסיד משהו לירושלמים. הבריטים לא פה (אולי באילת, נופשים) והעות'מאנים השאירו אחריהם מינימום בורקס טוב. אנחנו כבר ממזמן בשלב של המיזם או הסרט הבא שיקומו פה והגלגלים שלנו עובדים שעות נוספות.

והאמת היא שאנחנו גם לא בקטע של לדפוק עבורכם עקבים או לשים איפור ודש בחליפות כשאתם באים לביקור. תנו לנו קצת סנדלי שורש או איזה סניקרס מגניבים ומשהו לעשן בצד ואנחנו מסודרים. כי ככה אנחנו עובדים פה בירושלים- ברגוע. לא מתאים לכם? שמעתי שאוגנדה מגניבה רצח.

16176767_10154882586484280_1382490579_n

תגובות

comments