מי שמכיר אותי אני נוטה להתעצבן בקלות. לא ממש תכונה ששווה להזכיר בראיון עבודה. עם השנים התחלתי לעבוד על עצמי וניסיתי לקחת אוויר לפני שאני מגיבה או פועלת. איזה קשה זה- אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי למען עצמי. לא תמיד אני מצליחה, אני מודה, אבל שינוי קל יש. ומורגש. אין לי אגו כזה גבוה, אז אני משתדלת להתפשר וזה מסייע לי להירגע- ואפילו לסלוח- די מהר.
השבוע ניהלתי מאבק. לא אני יזמתי אותו ולא אני הותקפתי אלא עמדתי באמצע, שמעתי את שני הצדדים וניסיתי להגיע לפתרון. מימין הזירה – ח"כ לשעבר המייצג מגזר שלם שלטענתו הופלה ומשמאל הזירה- ראש ארגון ממשלתי המחפש את יד ימינו במכרז שנכתב שנתיים לפני כניסתו לתפקיד. הייתם חושבים שבגיל מסוים, עם ניסיון מסוים, אחד מהצדדים יתנהג כמו הילד הגדול וינסה לפשר- אבל לא כך הדבר.

אני יודעת, תיאור המקרה נשמע כמו סיטואציה מומצאת ממבחני נציבות שירות המדינה במכוני האיבחון המתישים או בעוד מקרה של חיים הכט שואל אתכם: "מה אתם הייתם עושים?". המציאות קצת שונה מתיאור מקרה בצורה של שחור או לבן. מצאתי את עצמי בסיטואציה של לכלוכים אלה על אלה, התבצרות עיקשת בעמדה והשאלה שעומדת במרכז: מי יתקשר ראשון למי? המשעשע בסיפור הזה הוא ששני הצדדים מסכימים כי רק מועמד מהמגזר צריך להיות בתפקיד הזה ושניהם פועלים, בדרכים שונות, שזה יקרה.

מלבד המהות, שני האנשים המעורבים הם אנשים חזקים מאד ומשפיעים מאד בחברה הישראלית, שלעניות דעתי יכולים רק לעזור זה לזה ושניהם חשובים לי. אז למה הם לא מסתדרים? התשובה מאד ברורה: אגו. אגו מיותר שעוצר את בני האדם מלהתקדם ולעשות צעד זה לקראת זה.

עימותים הם לא כוס התה שלי. כשזה נוגע לאחרים קל לי להתערב ולהיות הבוררת. כשאתה מחוץ לסיטואציה אתה רואה את הדברים בצורה אובייקטיבית ואפילו יודע מתי לסגת. כשאתה חלק מהעימות או מהמאבק אתה מוצא את עצמך עם פה יבש, אומר הרבה בראש ומוציא מעט מהפה. בכלל, כל הגוף רועד מעצבים ואתה קופא במקום. כלום לא מסתדר לך והראש נאטם. מבחוץ זה נראה קל- מבפנים זה משתק.

אז אמרתי לשני האנשים: תרימו טלפון זה לזה ותסיימו את העניין. השנייה הזו לפני שאתה מרים את הטלפון מלווה בתחושה זהה לתחושה שלפני שיחה עם הבוס ובאופן אירוני גם לתחושה שלפני דייט ראשון. אתה מתרגש ומפחד מה הצד השני יגיד ואיך תגיב. בכל מקרה אתה חושש. הם דיברו, בסוף, שני הצדדים. האחד גילה בגרות ומחל על כבודו והעז לעשות את הצעד הראשון. פה ושם הוא גם העז להתנצל שהתנגח בצד השני. זה לכשעצמו צעד מאד מרשים.

למה אני מספרת לכם את כל זה? אנחנו נמצאים בעידן של רשתות חברתיות. המידע נמצא אי שם בלחיצת כפתור וכמוהו גם האופציה לשגר מסרים. נכון, בוואטס אפ הכניסו פונקציה המאפשרת למחוק הודעות וכך גם בפייסבוק. היום אפשר להתחרט ולסמוך על המזל הטוב שלא צילמו לך מסך. אנחנו יכולים לפגוע יותר מהר ובחדות בצד השני ואם אנחנו פועלים בלי שכל ומחשבה- אז לדברים יהיו השלכות ותמצאו את עצמכם מתדרדרים במדרון חלקלק מאד.

אני מגישה הפעם את הטור כשירות לציבור. פרטי הסיפור ממש לא חשובים במקרה הזה ובהחלט יכולים רק ללמד אותנו כיצד עלינו להתנהג גם בשעת רותחין. כל מסר שנשגר החוצה יכול בקלות להוביל אותנו למצב לא נעים ולהפוך את הרשת לזירת התנגחות רעה ואכזרית. בכלל זה, תנסו להוציא את עצמכם מהסיטואציה ולהסתכל על המצב ברמה הכי אובייקטיבית שאפשר בכדי להגיע לכדי פשרות והסכמות. רק ככה נצליח לעצור את השיימינג, ההתנגחויות ומשפטי השדה שכולנו- מגדול ועד קטן- יכולים להיכוות בהם.

תגובות

comments