לפעמים שם או תמונה עושים רעש גדול יותר מ-500 מילים בטור אחד. יכולתי פשוט לרשום את שמותיהן והייתם מזדעזעים מספיק. בשביל מה להלאות בעוד עמדה ועוד דעה על רצח נשים? שם או תמונה- זה כל מה שנדרש בכדי לקבל את תשומת לבכם ולקרב אתכם לנושא.

14 נשים נרצחו בחצי השנה האחרונה (תחת מה שמכונה "רצח נשים"). 14 נשים בשנת 2017, והיד עוד נטויה!?!?. אין לזה קשר למי שבשלטון. אין לזה קשר לפמיניזם. אין לזה קשר לדת. אין לזה קשר לכמה נשים נמצאות בתפקידי מפתח. אין לזה קשר לכמה מקלטים לנשים מוכות נפתחים או נסגרים. אין לזה קשר לעבודת המשטרה. אין לזה קשר לעובדים הסוציאליים ולמשרד העבודה והרווחה. אין לזה קשר אם את חזקה או חלשה. אין לזה קשר אם את חד גונית, חד מינית או חד הורית. זה יכול לקרות לכל אחת.

כולנו קורבנות. כולנו פגיעות. כולנו יכולות להיות בקו האש ולחוות את הסבל הכרוך בחיים מלאי אלימות. אלימות פיסית, אלימות כלכלית, אלימות מילולית, אלימות מינית. גם עורכת הדין או עורכת תכנית טלוויזיה הכי מוכשרות ותותחיות שיש יכולות להיות הבאות בתור. גם חברות הכנסת או השוטרות. גם האחות בקופת החולים, גם הבלנית במקווה הקרוב. כולן יכולות להפוך בין לילה לשם או לתמונה בעיתון.

כמי שעבדה 3 שנים במשרד הרווחה אני יכולה לומר: אין דרך לעצור את הרצח הבא. אפשר לזעוק לשמיים, לצאת לרחובות, להציע חקיקה ולשנות את עבודת המשטרה ועדיין- ברגע האמת, כשהוא לידך במיטה, מחבק ומנשק או חותך ירקות לך ולילדים לארוחת הבוקר- משהו יכול להשתנות. יש שיאמרו שבמקרה של הנריית קרא ז"ל כן יכלו לעצור את הרצח שכן הוריה נקטו באלימות כלפיה והיא אף התלוננה על כך, אבל מה במקרה של אודליה בכר ז"ל, שבן זוגה (שאהב אותה עד מאד) התאבד אחריה או דליה ברוך ז"ל, שבן זוגה בסה"כ רצה "לגאול אותה מייסוריה", כיוון שהייתה חולה, ואז ניסה להתאבד בעצמו? מה הרשויות היו יכולות לעשות אז?

באופן טבעי, כשמישהו מת באופן מפתיע אנחנו מחפשים אשמים. נורא קל להאשים מישהו אחר מלבד האחד או הכמה שנטלו חיים של אחר.  אז אני הולכת לומר לכולכם דבר שאולי יעצבן וירגיז אתכם: אין אשמים מלבד הרוצחים. זה נכון במקרה של מחבלים; זה נכון במקרה של חיילי העולם התחתון וזה נכון במקרה של רצח בן או בת הזוג (או בני המשפחה). זה גם נכון במקרה של החלאה ששמע קולות בראש שקראו לו לערוף את ראשה של אדל קלמן ז"ל וזה גם נכון במקרה של הנבלות שרצחו את פעילת זכויות הנשים, סיהאם זבארגה ז"ל. הם האשמים הבלעדיים!

אין ספק שהרשויות צריכות להיות ערניות (ואיני טוענת לרגע שאין מחדלים וטעויות ברשויות. כי יש! כמו בכל מקום. טעויות כבדות משקל שאין עליהן מחילה, כנראה), אבל גם בני המשפחה וגם השכנים וגם החברים הקרובים וגם הקולגות בעבודה יכלו לשים לב למתרחש, לא? אם אתם מחפשים "אשמים" אז למה לא על מי שמרכיבים את החברה כולה?

הרי כולנו יכולים לשים לב לשינוי במצבי הרוח של הקורבן; לסטטוסים מוזרים בפייסבוק; לסיפור האישי שאנשים נושאים בליבם ואולי, במזל, בחרו לשתף,  או לחוויה הטראומתית שעברה על אדם. והרי גם את, כאישה, יכולה לנסות ולזהות סימנים של אדם אלים בבן זוגך (זה נכון גם הפוך) ואת יכולה להתלונן. את גם יכולה להתפנות למקלט לנשים מוכות הקרוב לביתך (אקט שאיני מבינה אף פעם, שכן למה הגבר המכה הוא לא זה שמפונה למקלט עם עוד כמה גברים מכים?) ולחיות שם חצי שנה עד שהוא יירגע. הכול אפשרי, אך השאלה היא האם זה הגיוני? האם נצביע על כל גבר שני ונקרא לו "רוצח" עד שנקלע לאדם הנכון ונמנע את הרצח הבא?

איני מנסה להיות הפאסימית או בת היענה הטומנת את ראשה בחול, אלא רק להצביע על המציאות כפי שהיא- אם מחפשים אשמים אז אפשר להסתכל גם עלינו. כמה בני משפחה או חברים התראיינו לתקשורת ואמרו שהם "לא שמו לב" או "לא הבחינו בשום דבר חשוד"? אז גם הם אשמים? ואולי פקידי הקבלה בבתי המלון שבהם בוצעו הרצח וההתאבדות גם אשמים? הרי אין קו אחד שמחבר בין כל מקרי הרצח המתועבים. אין רוצח סדרתי שהולך ורוצח. לא כולן נרצחו על כבוד המשפחה או על גירושים בלתי נעימים. לא כולן התלוננו במשטרה או היו מוכרות לשירותי הרווחה. גם לא כולם.

רוצח הוא רוצח, הוא האשם ועליו לשאת בדין! נכון, תמיד יש לקחים להפנים וללמוד מהם, אבל ברגע האמת- אם הוא מחליט להיכנס לקופת החולים ולשרוף את האחות בגלל אי שפיות רגעית או שהיא החליטה לרצוח את ארבע בנותיה ואז לתלות את עצמה- לא בטוח שנצליח למנוע את הרצח הזה. הסברה נכונה, עיניים ואוזניים פקוחות, נגישות ותמיכה נפשית- אלה הכלים שעימם נוכל, כחברה, לנסות ולסייע ובעיקר- לקוות שקול המצפון וההיגיון ינחת ברגע הנכון בראשו של מבצע, כי הוא, רק הוא, ימנע את הרצח הבא.

צילום: ינון שרגא
צילום: ינון שרגא

11 הערות

להשאיר תגובה

*הכנס את הקוד בתמונה כדי לשלוח תגובה