ביום הראשון לעונה החדשה הם התקבצו להם יחדיו סביב טלוויזיה 32 אינצ' וצפו ביחד, בעמידה, בחיקוי הנהדר של אודי כגן ליו"ר הקואליציה דוד ביטן. חברי כנסת מסיעות שונות, לילה ארוך בין הצבעות, עמדו ופשוט התפקעו מצחוק, ואולי, בעיקר, קיוו לראות את עצמם מקור לחיקוי על ידי אחד מחברי הפאנל בתכנית. הייתה זו דווקא חה"כ סתיו שפיר שאמרה לראיון ב-MAKO: "לפעמים בן אדם צריך לפתוח ארץ נהדרת כדי לראות מה קורה באמת במציאות". האומנם?
חברי הכנסת שלנו תמיד נראים אנשים לא נגישים. הם רק שם- בטלוויזיה, בעיתון או ברדיו, מדברים הרבה ורבים לא מעט, עושים חיל או עושים בושות. פעם, הדרך היחידה להביע את עמדתך על נבחר ציבור כזה או אחר הייתה לפגוש בו פנים מול פנים באיזה כנס או חוג בית שחבר ערך. היום אתה יכול פשוט לכתוב פוסט בפייסבוק, לתייג או לכתוב טוקבק זועם ולקוות שמהעבר השני יושב הח"כ ולא איש הניו-מדיה שאחראי על תפעול העמוד. כמובן שיש את הדרך ה"קלה" וזה להגיע לסיור בכנסת, אבל למי יש כוח להגיע עד לשם, נכון?

אבל ממבט מקרוב אתה רואה כמה פער (ובעיקר טעויות וסילופים) יש בין האיש שעומד מולך במזנון או בחדר ממול לאיש שמוצג בטלוויזיה (במציאות או בחיקוי). אתה מסתובב בכנסת ופשוט נהיה חבר של האנשים שהכי סלדת מהם, כי פתאום בחליפה וחיוך הם לא נראים מאיימים. פתאום אתה קולט: אלה בני אדם. לא מקורבים. לא פטורים. לא מספרים. בני אדם. ולמרות שהם מנסים להיות קשוחים וחסינים מפני תקשורת וביקורת, לפעמים גם הם נשברים וצריכים לצאת מחדרם הקטן-מכדי-להכיל ולקבל אהבה וחום במקום אחר. וכשהיא שוברת את היד זה אמיתי, ובטח כואב (למרות שהיא מפזרת חיוכים), וזה שמתחתן באמת מודאג שיגיעו כמה שיותר מוזמנים וזו שבדיוק ילדה הייתה רוצה קצת מנוחה ושיתחשבו שהיא לא ישנה כבר 5 לילות רצופים.

הם הולכים למליאה להצביע, אבל המשמעות של כניסה למליאה היא מעבר לזה. שם זה באמת הפורקן האמתי. שם הם מי שהם נלחמו להיות- חברי הכנסת. שם לא אומרים להם מה לעשות. לא רודפים אחריהם. לא מכתיבים להם הצעות חוק ותקנונים. התקשורת לא חופרת להם על עוד ראיון בטלוויזיה. אין כנסים ואין וועדות. שם זה רק הם ולחצן ההצבעה "בעד" או "נגד". שם אתה שולט. שם יש "שקט" מההמולה.

ואתה יודע שלמרות שלעיני המצלמות הם רבים ומתווכחים וצועקים (או נותנים חטיפי שוקולד למי שצם או שמות הינומה כדי להבהיר נקודה), תכף הם יצאן למזנון הצמוד וישבו ביחד באותו שולחן ויצחקו ויצחקו ויצחקו. ובאיזשהו שלב כולם יתכנסו לחגוג לח"כ מסוים יום הולדת או את אירוסי הבן ויהיו שם חברי כנסת מכל הסיעות וכולם ינגבו חומוס ולאבנה ביחד. כי זו המציאות- אתה לא יכול לשנוא באמת את אלה עם החליפה והחיוך. זה ממש ממש קשה.

כן, חברים, אנחנו יכולים לריב ולהתנצח על גבי הפייסבוק והטוויטר, לתפוס כותרות מרגיזות ולעשות שיימינג האחד לשני. אנחנו יכולים להניף דגלים כחולים או ירוקים ואדומים לצעוק ברוסית, אמהרית, ערבית או בעברית. אנחנו יכולים להסית ולסלוד, ליצור פער ולפעור תהום, אבל את מי ומה זה משרת? בטח לא אותנו. כי, אתם מבינים? במציאות, שם על ההר, במבנה המרובע המרשים (או פחות) יש משאי ומתן. ושיחות. ודיבורים. ושכנוע. ויש גם ויכוחים אבל בעיקר חיוכים. כי למה לריב, הרי יש לנו כנסת, למה עוד אחת?

"מתוך עמוד הטוויטר של חה"כ שרן השכל"
"מתוך עמוד הטוויטר של חה"כ שרן השכל"

11 הערות

להשאיר תגובה